פרשת ויגש לאור המהר"ל: מתי אדם פותח דף חדש בחייו?

הפרשה מונה את צאצאי יעקב שירדו עמו למצרים, ובכלל זה נאמר (בראשית מ"ו, י'): "ובני שמעון ימואל וימין ואהד ויכין וצחר ושאול בן הכנענית". מכאן עולה לכאורה כי שמעון נשא אישה כנענית. דבר זה קשה להולמו, שהרי אברהם ציווה את אליעזר שלא ייקח לבנו אישה מבנות הכנענים (בראשית כ"ד, ג'). כיצד נשא אפוא שמעון כנענית?

על כן מבאר רש"י, כי אין לפרש את המונח "כנענית" כפשוטו, ובפועל הייתה זו דינה בת יעקב.

דינה כונתה "כנענית" מכיוון שבטרם נישואיה לשמעון היא נבעלה באונס לכנעני - הלוא הוא שכם. שמעון ולוי הרגו את שכם וביקשו ליטול את דינה מביתו ו"לא היתה דינה רוצה לצאת מביתו של שכם, עד שנשבע לה שמעון שישאנה".

כלומר, רש"י מבאר כי שמעון לא נשא כנענית ממש, שכן האבות הקפידו על כך, אך לפי פירושו נמצא כי שמעון נשא את דינה אחותו.

איך נשא שמעון את אחותו

המהר"ל בספרו "גור אריה" מקשה כיצד ייתכן כי "האבות קיימו כל התורה וידעו אותה ברוח הקודש, היו מקפידים שלא לשאת כנענית, ולא הקפידו על ערווה שאסורה מן התורה"?

כלומר, כיצד נשא שמעון את דינה אחותו, הרי לשאת אחות זהו איסור של גילוי עריות. אברהם הבהיר לגבי שרה כי היא (בראשית כ', י"ב) "בת אבי אך לא בת אמי", ומכאן כי אחות מן האם הייתה אסורה אף לפני מתן תורה. כיצד אם כן נשא שמעון את דינה שהיא אחותו מאב ומאם?

האבות החלו מבראשית

המהר"ל משיב על שאלה זו כי "כל האבות היו מקיימים את התורה כולה, אך היו צריכים לקבל עליהם את התורה כגרים שהתגיירו".

כלומר, החיוב של יהודי לקיים את התורה נובע מכך שאבותיו לפניו חויבו בכך. אבל, האבות קיימו את התורה כמי שאינו מצוּוה ועושה. לכן מבאר הרמב"ן (בראשית כ"ו, ה') כי כל דור ודור צריך היה להתנדב מחדש לקיים את התורה, כי אין כאן חיוב העובר מדור לדור. כל אחד התחיל מבראשית. 

גר שהתגייר כקטן שנולד

גר מתחיל חיים של מחויבות תורנית שאותה קיבל הוא על עצמו מבראשית. על כן, לגבי גר חל הכלל שנקבע במסכת יבמות דף כ"ב כי "גר שנתגייר הוא כקטן שנולד". כלומר, הגר נחשב לאדם שנולד ונוצר מחדש, יש מאין, בלא שיהיו לו כבלים ומחויבויות קודמות, לרבות - לא קשרים ועבותות של קשרי משפחה. מגיעים הדברים לכך שהרמב"ם פסק בהלכות עדות פרק י"ג הלכה ב' כי גרים אינם נכללים בדין קרובים הפסולים להעיד זה לזה ו"אפילו שני אחים תאומים שהתגיירו מעידים זה לזה, שהגר שנתגייר כקטן שנולד הוא חשוב".

כלומר, שני תאומים שהתגיירו יכולים להעיד האחד לטובת השני, למרות הקרבה הביולוגית ביניהם, שכן מבחינה הלכתית הם לא נחשבים כקרובי משפחה, כי הם כביכול נחשבים למי שנולדו מחדש עם גיורם ובפעולת הגיור התנתקו מעברם הרוחני וממקורם הפיסי.

קרבה ביולוגית והעדר קרבה הלכתית

ההתחלה מבראשית של הגר היא מוחלטת ותקפה מבחינה הלכתית אף לגבי איסורי עריות.

כך נפסק ברמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק י"ד הלכה י"א כי עובד כוכבים שהתגייר "הרי הוא כקטן שנולד וכל שְׁאֵר בשר שהיו לו כשהוא עובד כוכבים אינן שאר בשר, ואם נתגייר הוא והם, אינו חייב על אחת מהם משום ערווה כלל".

כלומר, גר מתנתק לחלוטין מהווייתו הקודמת וממילא הוא מתנתק גם מקשרי המשפחה שלו. אחותו אינה נחשבת עוד לשאר בשרו, הוא אינו יורש אותה, אינו מתאבל במותה, אינו יושב עליה "שבעה" וגם לא חל לגביה איסור עריות. עם גיורה מותר לשאר בשרה הביולוגי להתחתן אתה.

דיני גירות החלים על אבות האומה

בהתאם לכלל הלכתי זה אין קושי כיצד נשא שמעון את דינה, שהרי באותם דורות קיבל כל אדם על עצמו מרצונו את יהדותו, כעניין של החלטה רצונית המחילה עליו יהדות כמחויבות אישית שכמוה כגיור. ממילא, היו שמעון ודינה בבחינת "גר שהתגייר כקטן שנולד" והותרו לשאת זה את זו. 

בדרך זו גם ניתן להבין כיצד נשא יעקב שתי אחיות (רחל ולאה), וכיצד נשא עמרם בן קהת את דודתו יוכבד בת לוי, שכן למרות הקרבה הביולוגית הם לא נחשבו לשארי בשר מבחינה הלכתית ולא הייתה להם קרבה זה לזה, לנוכח  הדין האמור של "גר שנתגייר כקטן שנולד".

מדוע בכה העם למשפחותיו

ברם, הסבר זה של המהר"ל מעורר קושי חמור, שהרי בספר במדבר פרק י"א פסוק י' נאמר: "וישמע משה את העם בכה למשפחותיו", ומבאר רש"י: שבכו על כך שנאסרו עליהם העריות. כלומר, עם ישראל פרץ בבכי עם קבלת התורה, לנוכח האיסור החמור על גילוי עריות שהתחדש בתורה. הבכי נבע מכך שאיסור זה חייב בני משפחה להיפרד כאשר היו אלה בני זוג שהם שארי בשר.

לכאורה, מדוע היה עליהם להיפרד זה מזו עם מתן תורה? הרי קבלת התורה נחשבת מבחינה הלכתית להליך של גיור בטהרתו, והדינים הבסיסיים של גיור נלמדים ממתן תורה. ביחס למתן תורה נאמר (שמות כ"ד, ז'-ח'): "ויקח ספר הברית ויקרא באוזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. ויקח משה את הדם ויזרוק על העם ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה". מבאר רש"י כי ממתן תורה לומדים דיני גירות שהם מילה, טבילה והרצאת דמים, וכמובן קבלת עול תורה ומצוות. מכיוון שקבלת התורה היא אב הטיפוס של גירות נמצא כי על דור של יוצאי מצרים חל הכלל ההלכתי של "גר שנתגייר כקטן שנולד" וממילא הם היו מותרים בקרובותיהם, שלא נחשבו ל"שארי בשר" מבחינה הלכתית. מדוע אפוא בכה העם למשפחותיו?

לידה מחדש קיימת רק בגיור מרצון

המהר"ל מיישב קושי זה באמצעות קביעת כלל  לפיו הדין של "גר שנתגייר כקטן שנולד" נאמר רק לגבי גר שקיבל את היהדות מרצונו החופשי. אבל עם ישראל שיצאו ממצרים קיבלו את התורה בכפייה, כפי שנאמר (שמות י"ט, י"ז) "ויתיצבו בתחתית ההר". בני ישראל לא התייצבו ליד ההר למרגלותיו, אלא "תחת ההר ממש". על כן דרשו חז"ל במסכת שבת דף פ"ח עמ' א': "מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו, שם תהא קבורתכם". כלומר, הקב"ה כפה על עם ישראל לקבל את התורה.

מכיוון שקבלת התורה בסיני נעשתה מתוך כפייה ולא מתוך בחירה, מסיק המהר"ל כי לא חל במקרה זה הכלל של "גר שהתגייר כקטן שנולד".

גיור כפוי אינו מוליד אדם חדש

דברי המהר"ל מעוררים קושי חמור, שהרי את דיני גירות למדים מהליך קבלת התורה, ואם כן אין לומר שגיור בכפייה אינו תקף. הדברים יוצרים לכאורה קושי עיוני חריף שהרי מדברי המהר"ל נמצא כי גיור כפוי אינו מוליד אדם חדש ולכן גר המקבל עול תורה ומצוות מפני שהוא מוכרח לכך, אינו נחשב לקטן שנולד. ובכן, אילו היה מדובר בגיור שאינו תקף, היה הדבר מובן שהרי שלא נעשה דבר. אך קבלת התורה היא בגדר של גיור תקף, היוצר מחויבות חדשה שלא הייתה קיימת קודם לכן. אם כן צריך לכאורה לחול הכלל של "גר שנתגייר כקטן שנולד" גם אם המניע לגיור היה כפייה. מדוע נקבע כי מכיוון שהמניע לגיור נבע ממאורע כפוי, אין בגיור משום פתיחת דף מבראשית והתנתקות מהעבר על אף שבפנינו הליך תקף של גיור?

בקבלת תורה לא חל הכלל של "גר שהתגייר כקטן שנולד"

להלן נעמוד על שלושה הסברים עיוניים שיבארו מדוע קבלת התורה אינה נחשבת לגירות לעניין תחולת הכלל של "גר שנתגייר כקטן שנולד" והתרת איסורי עריות. כל אחד מן ההסברים הללו חושף היבט אחר של משמעות הכפייה ביחס ליצירת האדם את עצמו מחדש.

מתן תורה אינו ניתוק ופתיחת דף חדש אלא התחברות ושיבה למקור

הרב מאיר דן פלאצקי (מגאוני יהדות פולין במאה העשרים) בספרו "כלי חמדה" מבאר כי "גר הבא להתגייר מאומה אחרת הרי הוא מפריד עצמו מאומות העולם ומדבק עצמו בה'. על כן, הרי הוא כקטן שנולד. לעומת זאת, עם ישראל יועדו מראש לקבלת התורה. על מנת כן יצאו ממצרים לקבל על עצמם את התורה. בדבר זה נשלמה תכלית הבריאה שלהם, שהוכנו לזה מאז היותם בני אברהם יצחק ויעקב. אם כן, איך שייך לומר שיהיו כמו קטן שנולד".

כלומר, בגיור יש שני ממדים: האחד, טכני שבו הגר מקבל על עצמו תורה ומצוות כיהודי.

הממד השני הוא מהותי, ובו מתנתק הגר מעמו הקודם ומהווייתו הקודמת.

הדין של "גר שנתגייר כקטן שנולד" אינו נובע מן ההיבט המעשי והטכני של הגיור, אלא נובע ממהותו של הגיור כפעולה שבה הגר מתנתק מהווייתו הקודמת. ניתוק הגר מעברו ומעמו מנתק אותו גם ממשפחתו ומקרוביו שארי בשרו, ויוצר אדם שנולד מחדש. אכן, גוי שמתגייר מתנתק מהוויה קודמת. אבל, עם ישראל בזמן מתן תורה לא התנתק מעברו כבני אברהם יצחק ויעקב, אלא להפך - התחבר אל שורש קיומו ואל עברו כבני אברהם יצחק ויעקב. בלי התחברות זו לעבר אין פשר לגיור, כי אי אפשר להתחיל מערכת יחסים בכפייה. אפשר לחייב אדם להמשיך מערכת יחסים קיימת ולפעול לפי מערך ציפיות שיצר. אבל, אי אפשר לכפות עליו להתחיל מלכתחילה מערכת יחסים שהוא אינו רוצה בה. אפשר לחייב אדם לפרוע חוב אך אי אפשר לחייב אותו ללוות, או לקנות. יש קשר בין המילה "אב" (התחלה) לבין המילה "אבה" (רצה), כי התחלה חייבת להיות מרצון. ממילא, כפיית ההר כגיגית לקבל תורה לא גרעה מתוקפה של הגירות רק מכיוון שזו לא התחלה של מערכת יחסים אלא המשך של מערכת יחסים מושרשת הקיימת עוד מימי האבות. כפיית ההר כגיגית מלמדת אפוא כי קבלת התורה לא הייתה "הנחת אבן פינה" של מערך יחסים חדש בין עם ישראל לאלוקיו, אלא "חנוכת הבית" למערכת יחסים שהחלה אצל אברהם יצחק ויעקב ושאליה התחבר עם ישראל במעמד הר סיני. היה זה אפוא גיור רק בהיבט הטכני אך לא בחלק המהותי, שכן קבלת תורה זו לא ניתקה איש מעברו אלא להיפך העם שב להווייתו. לגבי מי שלא מחליף הוויה ולא מתנתק מעברו אלא דווקא מתחבר אליו, לא חל הכלל ההלכתי של "גר שהתגייר כקטן שנולד."

פשר הכפייה במתן תורה

בהתאם להסבר זה מובן כי דיני הגיור נלמדים ממתן תורה, שכן זה תהליך של גירות במובן זה שאחריו חלה חובה לקיים תורה ומצוות וזו פסגה רוחנית שלא הייתה קיימת קודם לכן. עם זאת, מובן כי לא חל לגבי מתן תורה הכלל של "גר שנתגייר כקטן שנולד" כי זו לא התנתקות מן הלאום הקודם אלא דווקא שיבה אל המקור ואל ליבת הקיום ההכרחי. אולם, אם כן, מה פשר הכפייה שהייתה במתן תורה?

הרב יצחק הוטנר בספרו "פחד יצחק" על שבועות מאמר כ' מבאר כי הכפייה שבמתן תורה היא תוצאה מכך שעם ישראל לא יכול להתקיים באופן טבעי בלי תורה ומצוות. אין זה פועל יוצא מאקט פיסי כלשהו של כפייה, אלא מכך שזו המהות הפנימית שלהם מלכתחילה. כלומר, המונח "כפה עליהם הקב"ה הר כגיגית" מבטא חיבור של התורה לנשמותיהם באופן שבלעדיה אין להם חיים. על כן, זהו גיור מסוג של התחברות אל העבר ולא מסוג של התנתקות והתחלה מחדש וממילא זו הסיבה שלא חל הכלל של "גר שהתגייר כקטן שנולד". אין זו יצירה של אדם חדש אלא אדרבה חישוף של האדם המקורי ורצונותיו העמוקים והפנימיים.

ההבחנה בין רצון לפני מעשה לבין התרצות לאחר מעשה

דוגמא חריפה לדברים מצינו בפסקו של הרמב"ם בהלכות גירושין פרק ב' הלכה כ' כי יש מקרים שבהם כופים על אדם לתת גט, למרות שהדין הוא שגט שאדם נותן בכפייה אינו תקף. הכיצד? "מכים אותו עד שיאמר רוצה אני". לכאורה, אם אמירת "רוצה אני" באה כתוצאה ממכות, הרי אין כאן רצייה? בתשובה לכך מבאר הרמב"ם: "שאין אומרים אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחויב בו מן התורה, כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן. אבל, מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצווה ולעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו, או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו, אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש, מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות, ויצרו הוא שתקפו, וכיוון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גירש לרצונו".              

 כלומר, אדם מישראל רוצה לחזור אל שורש נשמתו ולעשות את רצון הבורא. היצר מסית אותו מרצון זה. אבל, רצייה אינה נמדדת בשעת מעשה כשיצריו גואים בו, אלא לאחר מעשה. בשלב זה הוא מתרצה במעשה שעשה, שכן הפנימיות שלו מאוד מרוצה מכך שעשה את הדבר הנכון.

במתן תורה בא לידי ביטוי הרצון הפנימי

בהתאם לרעיון זה יש לומר כי כאשר הקב"ה כפה על עם ישראל הר כגיגית לקבל את התורה, יש תוקף לדברים מכיוון שהכפייה החיצונית רק הוציאה אל הפועל את הרצון הפנימי שהיה טבוע בהם  קודם לכן, ונתנה ביטוי לרצון פנימי זה. ברם, מכיוון שעסקינן בחישוף של רצון פנימי עמוק וקדום שהיה טמון במעמקי האדם, ברור שאין זה הליך של התנתקות מהעבר אלא דווקא הליך של התחברות אליו, וממילא בגיור מסוג זה אי אפשר להחיל את הדין של "גר שהתגייר כקטן שנולד".

פעולה שאדם עושה בכפייה - נובעת מרצונו של הכופה

הסבר נוסף לחידושו של המהר"ל כי הכלל של "גר שנתגייר כקטן שנולד" לא נקבע ביחס לגירות שנעשתה בכפייה, ניתן ע"י הרב משה שפירא, בהתאם להלך המחשבה הבא:

גירות יוצרת אדם חדש, מכיוון שהיא משקפת רצונות חדשים שלו.

פעולה שאדם עושה מחמת רצונו שלו - נובעת ממנו. אבל, פעולה שאדם עושה בכפייה - נובעת מרצונו של הכופה. ממילא, גירות הנובעת מכפייה של הקב"ה אינה משקפת את רצונו של המתגייר אלא את רצון הקב"ה שכפה את הפעולה. ממילא, גרות שנעשתה בכפייה אינה משקפת רצונות חדשים של האדם והוא נשאר כהווייתו. משום כך, בגיור בכפייה לא חל הכלל של "גר שנתגייר כקטן שנולד".

הנה כי כן, מחידושו של המהר"ל נמצאנו למדים, כי כדי שאדם יוכל להתנתק מן העבר, לפתוח דף חדש בחייו ולהגיע להוויה חדשה, נחוצים לו:

1. התחברות למקור חיותו הפנימי, ולרוחניות שבלעדיה אינו יכול להתקיים באופן טבעי.
2. התחברות למהות ההוויה הפנימית שלו שייחשף לאחר שישקטו תאוותיו ומאווייו הפיסיים.
3. רצון עצמאי שאינו נובע מגורם חיצוני כלשהו.

מתוך הספר "לאור המהר"ל על פרשה ומועד", מאת עו"ד אברהם וינרוט