אבא, בבקשה תגיד לי שלא משנה מה, לא תעזוב אותי

אבא, את הדברים הבאים אני לא כותב במילים. זה מה שהייתי כותב אם הייתי יכול לתרגם את הסערה שבתוכי למילים.

כמה פעמים אני שומע ממך בזמן האחרון "אין לי מה להגיד לך", או "מה אתה רוצה שאני אעשה איתך?", וכל האופציות האחרות של משפטי ייאוש ממני ומחיי.

אבא אני לא טיפש. אני לא כמו הרבה מהחברים שלי, שחושבים שהם תמיד צודקים ומגיע להם הכל, ממש לא. אני יודע עמוק בלב שאתה ואמא השקעתם את החיים שלכם כדי שלנו יהיה הכי טוב. גם בגוף וגם ברוח, וכמה קורע אתכם לראות אותי ככה זרוק, מנותק, נראה מנוכר, יורה לכל כיוון, כפוי טובה.

אז תדע, אבא, שהלב שלי מרוסק ושבור, ואין לי איך לשפר את המצב. כשאמא בוכה לי בפנים, היא רק מדגישה לי כמה גרוע נהייתי. ואתה, שאתה ה-דמות בשבילי, הייאוש שלך ממני מרסק אותי, ולא נשאר לי במה להאמין בעצמי.

אני יודע שהמסע שלי עוד לא נגמר. ואם ככה זה עכשיו, לא רוצה לחשוב לאן זה יכול עוד להידרדר...

אתה זוכר, אבא, כמה פחדן הייתי בתור ילד קטן? בהתחלה בקושי יורד למטה לשחק עם הילדים. לא רציתי ליפול, להיפצע. וזה המשיך לאופניים שלא רציתי לעלות עליהם. לא גינה ולא שום פעילות כמעט. אני זוכר איך אמא ממש דאגה מה יהיה איתי, ואיך אני אתפתח.

לקחתם אותי ליועצות לגיל הרך, וניסיתם כל פתרון אפשרי, ושום דבר לא עבד. נשארתי בחלון מסתכל על הילדים שמשחקים. שמחים, רצים, משתוללים, נופלים וקמים. רציתי להיות איתם, ליהנות, להרגיש חי. כמה יכול להמשיך ילד בלי משחקים ובלי חברים? אבל לא העזתי, עד שהגיעה הישועה. זה היית אתה, אבא, ניגשת אלי ואמרת לי "בוא, ילדי, יורדים למטה, קניתי לך אופניים חדשים". ירדתי איתך, רועד, מאד מאד חושש וקצת בוכה. האופניים היו הכי יפים בעולם.

אבל מה יהיה אם אפול? שאלתי אותך. מה יקרה לי אם אפצע? ואתה אבא הושבת אותי באופניים, נשקת לראשי, ואמרת לי, "ילד אהוב שלי, אל תפחד, לא משנה מה יקרה - לעולם לא אעזוב אותך". נתת לי יד והתחלתי לרכוב... וכשהעזתי לעזוב את היד שלך, פחדתי הרבה פחות. כי הרגשתי שתמיד תהיה בשבילי.

אבא, אני מבולבל, פוחד ומרגיש אבוד. בבקשה תגיד לי עוד פעם אחת, שלא משנה מה, לא תעזוב אותי לעולם...

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.