"יש לי קטע כזה לכתוב להרוגי מלכות": אם לשישה במכתב מצמרר לאסתר הורגן ז"ל

יומיים לאחר שאסתר הורגן ז"ל - אם לשישה ילדים נרצחה באכזריות על ידי בני עוולה ביער ריחן - אם לשישה ילדים זועקת את זעקתה המרה, בפוסט שירגש גם אתכם:

"היי אסתר, מה נשמע נשמה. איזה קטע אירוני זה, עכשיו את באמת נשמה. בלי גוף.את לא מכירה אותי, אבל אני מכירה אותך עכשיו, ממש קצת. וגם רוב עם ישראל. בנסיבות לא משהו, יש לציין. מה שקרה, זה שיצאת לרוץ ביער הקרוב למקום מגוריך, סתם ככה, לשאוף אויר צח להחליף אווירה להכנס לכושר- לא מבינה בדברים האלה יותר מידי, אני פדלאה מקצועית- ולחזור הביתה, לששת ילדייך, אבל זה לא קרה.

רצחו אותך, אסתר. מחבל רצח אותך בדם קר. באבן. כמו שקין רצח את הבל.

רוצץ את גולגולתך, בברבריות חייתית וסליחה מהחיות. הוא ארב לך כמו שטן ביער, וזהו. לא שבת משם. נעלי הריצה נשארו על רגלייך לתמיד. והילדים, הם עכשיו יתומים.

את יודעת אסתר, גם לי יש שישה ילדים. קשה לי להמנע מלחשוב על כל מה שהפסדת וזה חותך לי את הלב. על חגים ושבתות, על טיולים משפחתיים, על הפתעות יומולדת. על ריבים וויכוחים והתפיסויות, על סירים מתבשלים על הגז, על בגדים חדשים שנקנים לאירועים: אירוסין, חתונה, בר מצווה.

אתם קרובים עכשיו לכסא הכבוד, שומעים אתכם

שמעתי שלא מזמן בירמצת את הקטן שלך.

שוב זה לוקח אותי.

גם לי יש בר מצווה בוי, אמנם לפני שנה, ועדיין. גיל ההתבגרות הזה. ללוות אותו. להגניב עוגיה לקופסה של האוכל, עשרים שקל לכיס, לדאוג. תמיד לדאוג. לרוות גם נחת, הילד מתפלל. עם תפילין. איזה מראה זה.

והשאר מה איתם.

איך קמים מזה? איך ממשיכים לנשום מכאן. ואת, נראית לי אחת ג'דעית אסתר. מתקתקת ת'בית, דואגת לכולם ולכולן, יוצאת עם חברות ולא שוכחת לדאוג גם לעצמך. כושר, כי הבריאות חשובה. והגזרה שלך, וואו. ומבט כזה טוב. של אמא. של רעיה. משפחה שגרה לך בתוך העיניים, וקמטים של צחוק. ונסיון וחכמת חיים.

אני אגיד לך משהו אסתר,

זה קצת מוזר.

יש לי קטע כזה, לכתוב להרוגי מלכות, יהודים שנרצחו רק בגלל שהם יהודים. אתם קרובים עכשיו לכסא הכבוד, שומעים אתכם. המצב פה מסובך מאוד אסתר.

סינדלנו את עצמנו. קשרנו לידיים ולרגליים של עצמנו אזיקים הזויים ומוזרים, דחפנו את עצמנו למיטת סדום, שבה על האכזר מרחמים ולרחמנים-מתאכזרים.

תחת אותה איצטלא מכובדת אנחנו רואים מחבלים חוגגים

האכזרים הגדולים ביותר, מתחפשים באיצטלא רחמנית. של הומניות, של צדק, של שיקול דעת, של הליך משפטי מסודר.

רק מה,

בנתיים, תחת אותה איצטלא מכובדת אנחנו רואים מחבלים חוגגים, משמינים בכלא המפנק שסידרו להם ועל הדרך חוגגים חאפלות, עושים טיפולי שיניים ורוכשים השכלה אקדמית. על חשבוננו.

מבינה?

מהמיסים שלך ושלי. שווה להיות מחבל פה. שווה לרצוח יהודים.

יהודיות גם טוב. הכל הולך.

ואם לא הבנת, תשאלי את אורי, היא תסביר לך. גם היא נכנסה ליער ולא שבה. מאותן סיבות בדיוק. תשאלי גם את דביר, את עמית, את שירה, טלי, את קים

את מי שאת רוצה.

יש לך שם הכל מהכל: אמהות, אבות, נערים, נערות, צעירות, קשישות, מבוגרים, ילדים קטנים, תינוקות ואפילו עוברים. כן, הם לא בוחלים בכלום, זה המצב.

אין מי שיקשיב פה - הכל מס שפתיים

ואנחנו לא מוכנים לזה יותר, לא מוכנים. אבל הפיד בוכה, והשיירה עוברת. ובגצ דוחה עתירות, ואוסר הרס בתי מחבלים, ומשפחותיהם ישנות בטח, המשכורת השמנה תגיע בקרוב, כך גם גילויי הכבוד והמעמד החברתי

ורק ששת היתומים שלך בוכים, ומשפחתך.

אז תעשי טובה אסתר,

תראי אני לא רוצה לגזול מזמנך

רק לבקש,

שלא נצטרך לכתוב עוד פוסטים כאלה.

מה כבר ביקשתי? שיזועו שם למעלה אמות הסיפים, שמישהו יתעצבן, שימטירו אש וגופרית כמו על סדום המרושעת והאכזרית.

אנחנו לא יכולים לראות את זה יותר, וכבר אין לנו מה לעשות עם זה. אין מי שיקשיב פה - הכל מס שפתיים. יומיים יעברו, וזה ישכח.

תעשי טובה ענקית, תדרשי שדי. אבל באמת די. עד מתי. רק משיח!", היא מסכמת.