פרופ’ גליה רהב: "היינו חסרי אונים, אנשים נפטרו לנו בידיים"

"לעולם לא אשכח איך הכל התחיל", פרופ' גליה רהב, מנהלת היחידה למחלות זיהומיות בבית החולים שיבא, משוחחת איתי בטלפון, וניתן לשמוע את המתח הקל שבקולה.

"זה היה לפני יותר משנה", היא אומרת, "אני טיפוס שמתעניין בכל מה שקורה ברחבי העולם, ושמעתי על כך שיש איזו מחלה עלומה בסין שאף אחד לא יודע מאיפה הגיעה ואיך היא נפוצה. באותם ימים סיפר לי בני שהוא סטודנט לרפואה, שעליו למסור הרצאה על דלקת ריאות, אז הצעתי לו בלי לחשוב הרבה: 'נסה לבדוק את הנושא, ספר לחבר'ה שלך שעוד מעט תהיה מגיפה בסין'. מי יכול היה אז להעלות על הדעת שהמגפה המוזרה הזו עומדת להשתלט על העולם כולו ולהפוך לחלק בלתי נפרד מהחיים של כולנו?"

הרגע האמתי בו הבינה פרופ' רהב שהקורונה קשורה אליה ישירות, ואף יותר מאשר לכל אחד אחר במדינת ישראל, היה כשעלה לכותרות סיפורה של הספינה היפנית, אשר התגלו בה מקרי קורונה, ובעקבות כך נותרו על סיפונה הנוסעים הרבים, כולל אלו הישראלים.

"באותו שלב התחילו להגיע אליי הרבה מאוד שיחות טלפון מבני משפחות של אותם אנשים שהיו על הספינה", היא משחזרת, "אלו היו שיחות קורעות לב ממש, בהן כל מה שביקשו ממני היה לאפשר ליקיריהם להגיע לארץ. באותם ימים אף אחד לא רצה לקחת את האחריות על הבאתם, מכיוון שהם כבר היו מאובחנים, והתחושה הנאיבית הייתה שכביכול אם לא יביאו אותם לארץ, אז הקורונה לא תגיע אלינו. אבל אני לא ויתרתי. כבת לניצולי שואה היה ברור לי שאסור בשום אופן להשאירם על הספינה. עשיתי מאמץ מיוחד ואני חייבת לציין לשבח את הנהלת שיבא שהתארגנה בצורה יוצאת מן הכלל כדי להקים לאותם אנשים מחלקה מיוחדת ומבודדת, בה נוכל לקבל אותם".

ספינת ה''דיימונד פרינסס'' (צילום: shutterstock)

"מגששים באפילה"

כאשר נזכרת פרופ' רהב בהגעתם של נוסעי הספינה לארץ, היא מודה: "ייתכן שנסחפנו יותר מידי והתכוננו לבואם בצורה קצת מוגזמת. הרי הם בסך הכל היו נשאים של הנגיף ואף אחד מהם לא חלה ולא פיתח תסמינים. במצב של היום הם בוודאי היו נשארים בבתיהם וכלל לא מפונים לבית החולים. אבל אנחנו התארגנו לקראת קבלתם בהתרגשות אדירה. בדיוק השבוע צעדתי במסדרון בשיבא ופתאום ראיתי את אחת התמונות שצולמו באותה סיטואציה, כאשר עמדנו יחד - כל אנשי הצוות הבכיר, וחיכינו למטוס שינחת עם מפוני הספינה. כולנו היינו לבושים וממוגנים, עם בגדים הנראים כמו של אסטרונאוטים. זה העלה בי בבת אחת את כל התחושות מאותם ימים. אלו היו ימים קשים מאוד ומלחיצים, אך גם מלאים באווירת שליחות. ההתארגנות הייתה לא פשוטה בכלל, כי חיפשנו את המקום הרחוק ביותר מבית החולים והקמנו שם את האוהל עבור המאושפזים. בשל המיקום נדרשנו בכל פעם לנסוע לשם ברכב".

פרופ' רהב מציינת שהיא בעצמה זכתה ללוות את החולה הראשונה בקורונה שהובאה מהספינה. "כולם חששו להתקרב אליה", היא נזכרת, "טיפלנו בה בעיקר מרחוק, וכשנגשנו בכל זאת לצורך בדיקות הכרחיות עשינו זאת במיגון מקסימאלי ובהשתדלות לצמצם מגע עד כמה שאפשר". 

(צילום: יוסי אלוני / פלאש 90)

אלא שהטיפול באנשי הספינה, שכאמור אף אחד מהם לא באמת פיתח תסמינים, היה רק תרגיל קליל לקראת ההמשך: "ימים ספורים לאחר מכן כבר הגיע אלינו חולה אמתי – היה זה מנהל חנות הפיראט האדום הזכור לכולנו, ואז נדרשנו בבת אחת להתחיל ללמוד על המחלה ועל דרכי הטיפול בה. כרופאה האחראית באופן בלעדי על הטיפול בחולים זה היה עבורי מורכב ביותר, כי באותו שלב אף אחד לא באמת ידע איך לטפל ובאיזה תרופות להשתמש.

"בשונה ממנהלי מחלקות שמתחלפים אצלנו כל הזמן, אני לא התחלפתי בתפקידי עם אף אחד, ומרגע שפרצה הקורונה אני האחראית היחידה על הטיפול בחולים, מה שאומר ללמוד את המחלה ממש מאפס, ולהתוודע לכך שבשלב הראשון חודר הנגיף, אחר כך הוא פוגע במערכת הקרישה ובהמשך מגיע גם לריאות ואף מחולל לעתים דלקת בלב. אלו דברים שלמדנו על בשרנו, ובו זמנית נדרשתי לקבל החלטות ולדעת מה לתת ובאיזה מינון, כאשר ברור שנתינת תרופות בלתי מתאימות עלולה להזיק. זהו שיקול דעת לא פשוט המצריך המון אחריות".

איך באמת מצליחים למצוא טיפול בזמן שהנושא לוט בערפל?

"גיששנו את דרכנו עם הרבה ניסוי וטעיה. אני זוכרת את השוק הגדול כשגילינו שבעקבות אותו פיראט אדום אושפזו אצלנו עוד שמונה אנשים, זה המחיש לנו עד כמה שהמחלה מדבקת הרבה יותר מכפי ששיערנו.

"באותם ימים היינו בית החולים היחידי בארץ שטיפל בחולי קורונה, כך שלא היה לנו ממי ללמוד. גם לא הייתה קיימת כמעט ספרות רפואית בנושא, כי מדובר במחלה חדשה שאיש לא כתב עליה עד היום. התחושה הייתה שאנו נתונים בסוג של תוהו ובוהו, אנשים נפטרו לנו בידיים. עד כמה שזה יישמע הזוי – המקור ממנו למדתי הכי הרבה ובזכותו קיבלתי את ההחלטות המשמעותיות ביותר היה דווקא הטוויטר".

הטוויטר?

פרופ' רהב כלל לא מתפלאת כשהיא שומעת את ההפתעה שבקולי. "האמת היא שעד בוא הקורונה בכלל לא ידעתי מה זה טוויטר. לא היה לי זמן לדברים האלה, אבל להפתעתי הגדולה גיליתי שאמנם יש בטוויטר הרבה פרסומים ודברים חסרי בסיס ואחריות, אבל מידי פעם מופיעים בו גם חומרים רציניים, כמו מאמרים שאנשים כתבו ושעומדים להתפרסם או עבודות מחקר בנושאים שחיפשתי. הייתי יושבת במשך שעות על גבי שעות, בוררת את כל הזבל והשטויות, אבל מוצאת גם דברים שבהחלט מועילים. בנוסף, עשיתי הרבה מאוד שיחות זום עם רופאים מחו"ל שכבר היו מנוסים ממני, כי הקורונה הגיעה אליהם קודם, ובצורה זו למדתי. הפעלתי גם היגיון רפואי, הרבה היגיון", היא מדגישה.

למה את מתכוונת?

"אולי הקורונה היא מחלה חדשה, אבל לי כרופאה יש ניסיון רב במחלות אחרות ובטיפול בחולים. השתדלתי לנצל את הניסיון שלי ולרתום אותו למען הטיפול בקורונה. כך למשל כשהגיע ארגון כלשהו, דווקא בעל ותק, וניסה להציע לנו להשתתף בעבודת מחקר שנעשתה בבתי חולים ברחבי העולם בה ניתנו לחולי הקורונה כמה תרופות עיקריות, סירבתי להשתתף. הכרתי את התרופות הללו מטיפולים בחולים אחרים, לא רציתי לקחת אותן וסיבותיי עימי. מנהלי המחקר ניסו לשכנע אותי בכך שככל שיצטרפו למחקר יותר בתי חולים כך הוא יהפוך למקיף ובעל כוח גדול יותר, אך אני בכל זאת סירבתי. בסופו של דבר התברר כי ההיגיון הרפואי שלי עבד נכון, והתרופות שנלקחו אכן לא הועילו. מצד שני אני יכולה לציין שהיו מספר תרופות שנאבקתי ונלחמתי בציפורניים כדי להביאן לבית החולים, והן אכן סייעו לחולים רבים".

פרופ' רהב מבקשת לציין דבר נוסף: "אני בשום אופן לא יכולה לומר שתמיד צדקתי בטיפול. היו מקרים בהם טעיתי וההחלטות שקיבלתי התגלו כשגויות. אני חושבת שזה היה בלתי נמנע".

כיום את מרגישה שדרכי הטיפול כבר נהירות לך לגמרי?

"מה פתאום נהירות? אני נמצאת לגמרי בשלב הלימוד, וכפי שאני אומרת לסטודנטים שאני מלמדת: 'למדתי המון, אני יודעת המון, אבל אני גם המון לא יודעת'. אני לא מתביישת להגיד את זה. עד היום איני יודעת איך בדיוק עובדים המנגנונים בגוף בעקבות הקורונה, אין לי שום דרך להסביר למה חולה אחד קורס בפתאומיות והשני שהיה במצב גרוע משלו קם על רגליו. אפילו דברים הנראים לכאורה טריוויאליים, כמו ההחלטה להנשים חולה, זהו דבר שאני לא יודעת לקבל. יש בנושא הזה דעות שונות – יש אומרים שכדאי להנשים מוקדם, ויש שממליצים דווקא לחכות כמה שיותר. אני לא יודעת מי צודק. הדברים לא ממש נהירים לי".

"לא יכולנו למנוע את הבדידות"

ישנו נושא שקצת כואב לדבר עליו, אך לאור הפתיחות בה נוקטת פרופ' רהב, אני מעזה להעלותו על שפתיי:

את בוודאי יודעת שאחת החוויות הקשות שחוו אנשים שאושפזו במחלקות הקורונה, היא תחושת הבדידות. אנשים סיפרו שעם המחלה הם עוד הצליחו להתמודד, אבל הבדידות הקשה והעובדה שאין באפשרותם לפגוש את בני משפחותיהם, הטריפה את דעתם...

פרופ' רהב נאנחת. "קל מאוד לבוא בביקורת", היא אומרת לבסוף. "אני עצמי שותפה בוועדה במשרד הבריאות האחראית על איכות הטיפול בבתי החולים. אנו עוברים מבית חולים אחד למשנהו ומבקשים ללמוד על הטיפול ולשמוע הכל. אנו מכירים בתחושות הקשות שהיו מנת חלקם של המאושפזים וברור לנו שהבדידות קשה מכל.

מחלקת קורונה (צילום: דוד כהן / פלאש 90)

"ברור לי שהשהייה במחלקות הקורונה היא נוראה", היא מוסיפה, "אפילו אנשי הספינה, שכפי שציינתי – קיבלו יחס משופר ביותר, כאשר בנינו להם בית הבראה ברמה של כמעט חמישה כוכבים, הצענו להם קורסים וסדנאות מרחוק, אייפדים, רופאים זמינים במשך 24 שעות ללא הפסקה ומה לא, חוו בכל זאת הרגשה נוראה. אני זוכרת את האישה שליוויתי מהספינה. היא אושפזה אצלנו במשך 45 יום וזה היה לה מאוד-מאוד קשה.

"אבל חשוב לי להדגיש שלא הייתה דרך אחרת, כי באמת לא הכרנו את הנגיף וחששנו מאוד מהתפרצות ומהדבקת בני המשפחה. רצינו לגונן עליהם ולשמור עליהם. אחרי שהיו אצלנו כמה מקרים קשים מאוד בהם חולים נפרדו מהעולם מבלי שיקיריהם היו לצידם, הצלחנו לקבל אישור מיוחד ממשרד הבריאות להביא במצבים סופניים את בני המשפחה שיבואו להיפרד, אבל אז גילינו שבני המשפחות בעצמם לא מעוניינים, כי הם מאוד חששו. אני לא חושבת שנעשה כאן משגה, לא מצידנו ולא מצד המשפחות. זהו בסך הכל תהליך טבעי, כי באמת לא ידענו מספיק על הנגיף".

פרופ' רהב נושמת עמוקות: "אני חייבת לציין שמאז שהקמנו את המחלקה לפני עשרה חודשים ועד היום, אנחנו מצויים בסוג של סדנת לימוד, כאשר בכל יום מתגלים לנו דברים חדשים ומקרים מאתגרים. באחד הימים למשל חלה קולגה שלי שנדבק מאחד החולים. הוא היה במצב קשה מאוד, אך החלטתי שאני מצילה אותו ויהי מה, והוא ברוך ה' החלים. במקרה אחר הייתה סטודנטית צעירה שנדבקה והייתה מונשמת במצב קריטי, גם אצלה הסתיים הסיפור בהחלמה מלאה.

"בדיוק היום הגיע אלינו סיפור מעניין נוסף, בו אחד מאנשי הצוות בבית החולים שחוסן אתמול, התגלה כחיובי לנגיף. הסתבר שהוא כבר היה חולה, רק שלא ידע מכך. כעת נותר לנו לבדוק איך החיסון בכל זאת משפיע עליו... לא משעמם לנו אפילו לרגע, תאמינו לי".

"לא מבינה את הראש של האנושות"

בימים אלו, בהם מתחילים במתן החיסונים, הפכה פרופ' רהב לאחת הדמויות המזוהות ביותר עם החיסון, לאחר שהיא חוסנה באותו ערב בו חוסן ראש הממשלה בנימין נתניהו. 

את באמת רואה את החיסון כבשורה כה גדולה?

"בהחלט כן. ההיסטוריה הוכיחה לנו כי החיסון הוא הדרך היחידה למגר מחלות. הוותיקים שבינינו בוודאי זוכרים את מחלת הפוליו שתקפה בשנות ה-60 וכעת לא קיימת עוד. גם מגפות כמו אבעבועות שחורות, דיזנטריה ועוד רבות נוספות, עברו וחלפו מן העולם, אך ורק לאחר שהומצא חיסון. צר לי להשתמש במילים פחות נעימות, אבל אני לא מבינה את הראש של האנושות – במשך עשרה חודשים סובלים ומשתוקקים לרגע שבו יהיה ניתן להיחלץ מן המצב הקשה, וכשמביאים להם סוף-סוף חיסונים הם מתלוננים?"

(צילום: shutterstock)

לאחר שנקבל שתי מנות חיסון נהיה מוגנים ברמה של 100%?

"רמה של 100% לא תהיה בכל מקרה, כי יעילות החיסונים הוכחה רק ככזו שמגיעה ל-95%, אבל בכל מקרה יש סימני שאלה לא מעטים סביב הנושא. בשלב זה איננו יודעים לכמה זמן נהיה מוגנים, ובעיקר אנו לא יודעים אם החיסון מונע רק את המחלה או גם את ההדבקה. חשוב מאוד לעשות את ההפרדה הזו, כי אם יתגלה שהחיסון מונע את המחלה בלבד, אז העובדה שאני חוסנתי ולא נדבקתי, אינה ערובה לכך שאני לא יכולה להעביר את הנגיף הלאה. על כל פנים, יחד עם כל השאלות, אין ספק שהתועלת של החיסון היא עצומה, וכפי שציינתי – זהו הדבר היחיד שיכול לבלום את המגפה".

אנשים חוששים מכך שהחיסון הומצא במהירות שטרם הוכרה כמותה בספרות הרפואית...

"יש לי לכך כמה הסברים: קודם כל צריכים להבין שהמדע מתקדם, ובעוד שבעבר נדרשו עשר שנים כדי לפתח חיסון, כעת ניתן לעשות זאת במהירות גדולה יותר. בנוסף, אף פעם לא היה מצב בו ממשלות העבירו סכומי עתק לחברות התרופות. במקרה שלנו הממשלות, המדע והתעשייה – כולם התגייסו יחד ועשו הכל כדי להאיץ את קצב פיתוח החיסון. זאת בשונה מכפי שהיה במגפת המרס בשנת 2012, אז לצורך הדוגמה כבר פיתחו את החיסון, אך הפסיקו באמצע כי לא היה מספיק כסף.

(צילום: shutterstock)

"חשוב לי גם להבהיר שבשום שלב בפיתוח החיסון לא היה קיצור ברגולציה, אלא רק קיצור בבירוקרטיה. באופן כללי הסחבת שנראית בתחום היא נוראית. כאן פשוט התייעלו וזה מה שהוביל לתהליך המהיר. כמובן שאי אפשר להתעלם מכך שמכיוון שהמחלה הזו פוגעת בכל כך הרבה אנשים, היו הרבה כאלו שהתנדבו לנסות את החיסון. בשלב הניסויים בדרך כלל מתמהמהים לא מעט, ואילו כאן קוצרה הדרך".

ומה את יכולה להגיד לאנשים שאינם מפיצי קונספירציות, אלא בסך הכל אומרים: "נשב ונמתין כמה חודשים, למה שנתחסן ראשונים?"

"אני יכולה להגיד להם דבר אחד: בכל יום מתים בעולם יותר מ-10 אלף אנשים, ואם על ידי זה שנמהר להתחסן נחסוך ולו מקרה אחד של מוות, זה כבר מצדיק את הכל".

תודה מיוחדת ליועץ הרפואי ר' יוסי מרגלית, על עזרתו בהכנת הכתבה.