במחשבה תחילה לפרשת ויגש: לפתע נעצר הסב שליווה את נכדו החתן באמצע המדרגות...

"סלח לי, אתה לא חושב שהגזמת?", כעס רפאל על הקבצן שישב בקרן הרחובות ובידו חתיכת קרטון. "אנחנו אמורים לנחש בשביל מה אתה אוסף כסף? אם אתה מחזיק קרטון - לפחות תכתוב עליו משהו".

"אני באמת אמור לכתוב", השיב הקבצן באדישות עייפה. "אבל אין לי כסף לקנות לורד"...

* * *

כחצי פרק מקדישה התורה בפרשתנו למנות את שמותם של צאצאי יעקב אבינו בעת שירדו למצרים. פסוק אחד מוקדש לבנימין ועשרת בניו. בנים עם שמות ייחודיים מאוד: "וּבְנֵי בִנְיָמִן בֶּלַע וָבֶכֶר וְאַשְׁבֵּל גֵּרָא וְנַעֲמָן אֵחִי וָרֹאשׁ מֻפִּים וְחֻפִּים וָאָרְדְּ".

חז"ל (סוטה לו) דורשים את משמעות שמות אלו: "בלע - שנבלע בין האומות, ובכר - בכור לאמו היה, ואשבל - ששבאו א-ל, גרא - שגר באכסניות, ונעמן - שנעים ביותר, אחי וראש - אחי הוא וראשי הוא, מופים וחופים - הוא לא ראה בחופתי ואני לא ראיתי בחופתו, וארד - שירד לבין אומות העולם".

על שני שמות כדאי להתעכב: "מופים וחופים". צערו של בנימין על כך שלא יזכה לראות את חופתו של יוסף - מובן. אולם מה טעם לייחד שם לבן נוסף על כך שיוסף לא יזכה להשתתף בחופתו של בנימין?

גדודי הילדים צבאו בהתרגשות מעורבת, רוחנית וגשמית, מסביב למונית הרחבה שחיכתה מתחת ביתו של הגאון רבי איסר זלמן מלצר, בעל "אבן האזל", ראש ישיבת "עץ חיים".

באותם ימים הגיעו לביקור בארץ הקודש חתנו של רבי איסר זלמן - הגאון רבי אהרן קוטלר, ובנו רבי שניאור. רבי אהרן קוטלר זכה להינצל מציפורני הנאצים בניסים גדולים והגיע לאמריקה, בה הרביץ תורה והיה מגדולי הדור.

כעת, המתינה מונית גדולה מתחת לביתו של הגרא"ז מלצר, לקחת את רבי אהרן ורבי שניאור לשדה התעופה. באותם ימים היה רבי שניאור בתקופת אירוסיו, והסב - רבי איסר זלמן - שלא יכול להשתתף בחופה שתתקיים באמריקה, יצא ללוות את חתנו ונכדו לקראתם טיסתם.

ההתרגשות בקרב ילדי התלמוד תורה ד"עץ חיים" - הייתה רבה. נפרדים כעת מחתנו של ראש הישיבה שלהם, וגם המונית הרחבה לא הייתה דבר שהם ראו בכל יום. הם חיכו שרבי איסר זלמן ירד עם חתנו ונכדו, אולם לאחר כמה מדרגות נפרד ה"אבן האזל", מהנוסעים ונותר לעמוד באמצע גרם המדרגות.

הילדים הסתקרנו מאוד. הם ניגשו לראש הישיבה האהוב וחקרו אותו: "למה הרב לא המשיך ללוות אותם עד למונית?".

"ודאי שמעתם על הזוועות שפקדו את אירופה לפני שנים ספורות", השיב רבי איסר זלמן מלצר. "רבבות יהודים נהרגו על קידוש שמו יתברך. רובם הגדול של חבריו של נכדי, שניאור, לא זכו כלל להגיע לחופתם, הם נקטפו במיטב שנותיהם. כיצד יכול אני לשמוח בלב שלם בשמחת נכדי בזמן שרבים אחרים לא זכו לכך?

"ההליכה הזו שליוויתי אותו, שהיא במקום הליווי לחופה, נעצרה באמצעה, כדי שאזכור ששמחתנו אינה יכולה להיות שלמה בעת צער שכזו"...

בספר "ולתתך עליון" ביאר על פי מעשה זה את טעם קריאת שם שניים מבניו של בנימין, על שם שתי החופות: בנימין הביע את צערו על שני סוגי שמחות נעדרות. א. שמחתו של יוסף שבה לא יזכה להשתתף. ב. לא פחות משהצטער בנימין על אחיו שאבד, הצטער על חופתו עצמו.

שמחתי לא הייתה שלמה, מביע בנימין את רגשותיו בשמו של בנו, שכן אחי יוסף - איננו...

* * *

גם כאשר מנציחים את זכרו של אדם אהוב בשמו של בן, לא טורחים לקרוא לבן נוסף על שמו. ואילו בנימין, עשרה בנים יש לו, וכל אחד מהם קרוי על שם פן אחר בצערו של יוסף.

איננו בדרגה כזו של בנימין, שלקח את כאבו של אחיו הגדול באופן עמוק ואישי כל כך. אך לכל הפחות נוכל ללמוד מהנהגה זו, לא לשאול "למה הקרטון ריק?", לא להבליט את ה"יש" שזכינו לו בזמן שאצל השני בולט ה"אין" וההעדר. לנהוג ברגישות כלפי השני ולחשוב מעט יותר: מה יצער אותו? אולי נושא מסוים שעליו נדבר יכאיב לו ביותר?

לא חייבים דווקא לשתוק כשנקלעים לסיטואציה רגישה מעין זו, שכן בנימין מלמד אותנו דבר נוסף: גם כאשר קרא לחלק מבניו על שם הצער שהיה ליוסף, לא התמקד רק בצער, וקרא לחלקם בשמות המנציחים את הטוב והיפה: "נעמן - שנעים ביותר, אחי וראש - אחי הוא וראשי הוא".