פרשת ויגש
זה לא משנה אם הוא צודק או טועה. אח – צריך לאהוב
הלוא יוסף היה צריך להתרגש יותר כששמע את חרטת אחיו מאשר כשראה את אחיו הקטן, שהרי הבכי על אחיו נבע רק מגעגוע, ואילו בבכיו על אחיו נוסף גם רגש של קבלת חרטתם?
- הרב אברהם יצחק
- ט' טבת התשפ"א
(צילום: shutterstock)בעל ואשתו רבו ולא דיברו זה עם זו. בערב נזכר הבעל שהוא צריך להשכים בחמש בבוקר כדי להספיק את טיסת העסקים שיועדה לו, ולשם כך הוא צריך היה שאשתו תעיר אותו.
אבל למה שהוא ישבור את השתיקה תחילה? הוא כתב פתק "תעירי אותי בשעה חמש בבוקר", והניח אותו על השידה שליד מיטתה.
כשהקיץ בבוקר, מחוגי שעונו הורו על השעה 9...
הוא הפסיד את הטיסה.
הוא זינק בזעם כדי לברר מדוע אשתו לא העירה אותו, ואז נתקל בפתק על השידה שליד מיטתו: "השעה חמש, תתעורר!"...
* * *
"התעללותו" של יוסף באחיו לא נבעה מנקמה חלילה, שכן התורה אסרה לנקום ולנטור (ויקרא י"ט, י"ז-י"ח) - גם כאשר הנפגע צודק (יומא כג), ואף במצרים קיים יוסף את "כל עשרת הדברות (ומהן): לֹֽא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, לֹֽא תִקֹּם וְלֹֽא תִטֹּר" (רש"י, סוטה יג).
אלא, בעלילת הריגול שטפל על אחיו ביקש יוסף למרק מהם את חטא מכירתו (כלי יקר, בראשית מ"ח, ז'), ואף כשעשה זאת, נהג כלפיהם ברחמים גדולים.
כך, למשל, כאשר השליך יוסף את שמעון אל הבור עד שיובא בנימין לפניו (בראשית מ"ב, כ"ד) - רק "לעיניהם אסרו! כיוון שיצאו להם הוציאו, והיה מאכילו ומשקהו ומרחיצו" (בראשית רבה צא, כ"ד).
מרומם מעם היה יוסף, שאף על פי שאחיו אטמו את לבם למצוקתו ומכרוהו ללא רחמים (עי' בראשית רבה שם, ח'), הוא אהבם ולא נטר להם איבה בליבו. אף על כבודם חס בהתוודעו אליהם (רש"י, כאן מ"ה, ד'), עודדם וניחמם (בראשית מ"ה, ה'-ח'), ולבסוף גם ברכם בברכת "יישר כח" על שעשו (שפת אמת, פר' ויגש שנה תרמ"ג).
וזה מחייבנו להתבונן ביחסו הנרגש של יוסף בבוא בנימין לפניו, מה שלא נהג כלפי אחיו קודם לכן.
כשבאו אחיו לפניו ושמעם אומרים זה לזה: "אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַֽנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ" (מ"ב, כ"א), התרשם יוסף מחרטתם הכנה עד כדי בכי. לכן הוא התרחק מעט ובכה (שם, כ"ד).
אולם כאשר הובא בנימין לפניו, מספרת התורה: "וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּֽי נִכְמְרוּ רַֽחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָֽׁמָּה" (מ"ג, ל').
וצריך להבין, הלוא יוסף היה צריך להתרגש יותר כששמע את חרטת אחיו מאשר כשראה את אחיו הקטן, שהרי הבכי על אחיו נבע רק מגעגוע, ואילו בבכיו על אחיו נוסף גם רגש של קבלת חרטתם?
ומה כל זה קשור לצום עשרה בטבת?
* * *
לדוד משה הייתה חווה, ובחוותו נולדו כמה גורי כלבים. יום אחד הוא החליט למכור את הגורים.
משה הכין שלט גדול - "חמישה גורי כלבים למכירה", ותוך כדי מסמור השלט אל שער חצרו, הוא הרגיש שמישהו מושך לו בשולי האוברול.
הוא הביט מטה ומבטו נפגש בעיניים גדולות וסקרניות של ילד קט.
"אני רוצה לקנות גור אחד", ביקש הזאטוט.
הדוד משה חייך ואמר: "אלו גורים גזעיים ויקרים".
הילד הרכין את ראשו ותקע מבט מאוכזב בארץ. אחר רגעים הוא הכניס את ידו הקטנה לכיס מכנסיו ומשך משם חופן מטבעות.
"אוכל לפחות לראותם מקרוב וללטפם?", ביקש בתחנון. "אשלם לך. יש לי חמישה וחצי שקלים".
עיני האיכר ליטפו את הילד התם. הוא נתן שריקה, ומתוך המלונה הגדולה שבחצר יצאה כלבה ואחריה נסרכו ארבעה כדורי פרווה קטנים.
הילד הקטן נצמד לגדר ונעץ בהם את הדבר הכי יפה - מבטו של ילד מרוגש וסקרן. אישוני עיניו התרחבו באושר, וכך גם לבו של הדוד משה.
הכלבלבים התקרבו אל הגדר והילד כמעט צרח מהתרגשות. הוא הושיט יד זעירה בין קורות הגדר וליטף ברכות את הפלומות הקטנטנות שקיפצו להן על ארבע.
לפתע הבחין הילד בעוד כדור פרווה, קטן יותר, יוצא באיטיות מן המלונה ומדדה לכיוון אחיו, מנסה להדביק את הפער ככל יכולתו.
"אני רוצה את הכלבלב הקטן הזה!", קרא הילד.
הדוד משה התכופף לכדי גובהו של הילדון ואמר: "חמודי, אתה ממש לא רוצה את הכלבלב הזה. הוא צולע! והוא לעולם לא יוכל לרוץ ולשחק איתך כמו הכלבלבים האחרים".
הילד פסע פסיעה לאחור, התכופף וגלגל את שולי מכנסיו. נעל ימין שלו הייתה מחוברת לפרוטזה שהלכה ונחשפה לעיניו המופתעות של משה.
הילד הזדקף בחזרה ואמר: "גם אני לא רץ ממש טוב, וזה מה שהכלבלב הזה צריך - מישהו שבאמת מבין אותו"...
* * *
כעבור 9 שנים מהכתרתו של יוסף למשנה למלך מצרים, אחיו באים מצרימה לקנות אוכל והם מובאים לפניו, מבלי שיכירו בזהותו. הוא מרגיש את הגולה בבטן מטפסת לגרון ומאיימת לפרוץ בצרחה מתוסכלת: "אני יוסףףףףף!!!"...
אבל לא. יוסף בולע את הגולה ומתגבר על תחושות האנוש, מתנוסס על כנפי הניסיון. לא די שהוא איננו כועס, הוא אף מתרשם מחרטת אחיו הכנה עד כדי בכי חרישי (רש"י, בראשית מ"ב, כ"ד).
ואז מגיע בנימין, אחיו הקטן שכבר הגדיל. יוסף מתעניין בסטטוס המשפחתי שלו, ובנימין משיב שהוא נשוי פלוס עשרה ילדים - "בֶּלַע וָבֶכֶר וְאַשְׁבֵּל גֵּרָא וְנַֽעֲמָן אֵחִי וָרֹאשׁ מֻפִּים וְחֻפִּים וָאָֽרְדְּ".
וואו. "מה השמות האלה?", מתפלא יוסף. גם בזמנם שמות כאלה לא היו "אִין"...
בנימין עוצם את עיניו ומשיב בגעגוע: "כולם על שם אחי בן אמי, שהיה גדול ממני, קראתי להם אלו השמות. בֶּלַע - שנבלע בין האומות; וָבֶכֶר - שהיה בכור; וְאַשְׁבֵּל - שנשבה; גֵּרָא - שנעשה גר; וְנַֽעֲמָן - שהיה נעים; אֵחִי - שהיה אחי בן אמי; וָרֹאשׁ - שהיה ראש וגדול עלי; מֻפִּים - שהיה יפה ומיופה; מֻפִּים - שלא ראה בחופתי ולא ראיתי בחופתו; וָאָֽרְדְּ - שירד בגולה, ושהיו פניו דומות לוורד" (תנחומא, פר' ויגש סימן ד').
כעת געש הרגש והציף את יוסף...
בעוד אחיו התחרטו על שמכרוהו, הרי בכל אותן שנים נקטו הם עמדה של צודקים והתעלמו מצערו וקיומו. לעומתם, גילה בנימין - בקריאת שמות ילדיו על זכרו של יוסף - שלאורך כל אותן שנים לא מש זכר אחיו האהוב מלבו. כל בן הזכיר לו את אחיו.
בנימין לא נקט עמדה מי מבין אחיו צדק. הוא פשוט ביקש לזכור שהיה לו אח, אח שאהב, וזהו.
כי את האח תמיד צריך לאהוב - צודק או אשם!
* * *
באופן דומה נהג הקב"ה בחורבן בית המקדש.
כך מגלים חז"ל (תנחומא, פר' תזריע סי' יג): "בטבת היו ראויים לגלות מירושלים ... אמר (הקב"ה):אם יוצאים עכשיו בצינה (בחורף) הם מתים. מה עשה להם? המתין להם לקיץ (ט' באב), והגלה אותם".
מבהיל. מדובר בעם של חוטאים, ובכל זאת הקב"ה מתחשב בעונשם - שלא יגלו בחורף, שמא יתקררו...
כי את הבן תמיד צריך לאהוב - צודק או אשם!
* * *
אחי היקרים, מבנימין למדנו לאהוב אח בכל מצב - גם אם מישהו חושב או בטוח שהוא אשם!
מהקב"ה למדנו לאהוב בן בכל מצב - גם אם מישהו חושב או בטוח שהוא אשם!
ומעתה, כל מה שנותר לנו זה רק ליישם.