על זוגיות – 14 פתקי ממו ששינו לשירן את החיים הזוגיים

שירן ואני חברות טובות עוד מימי התיכון. היא זורמת וכיפית כזאת, תמיד במרכז, מוכשרת מצליחה, ערכית, חלומה של כל אמא.

חוץ מהחלום הפחות נעים, שקשור בביקורתיות שלה...

תעזבו בחברה, זה חלק מהמרכזיות שלה, אבל בזוגיות, מה עושים עם הצרה הזאת?!

בעלה, אלמוג, שהיה החתן הכי שווה בעיניה רק לפני ארבע שנים, כבר לא שם.

משהו חורק בזוגיות הזאת. כשהם בבית, הוא כמעט לא משתף, לא מקשיב, מחובר למסך, לרטט.

נראה לה שבחברה הוא דווקא זורם בסבבה, וזה עוד יותר פוגע בה. היא לא מסתירה ממנו את מה שהיא חושבת עליו, פעם בהערה, פעם בהפגנה ,לפעמים בעקיצה - היא לגמרי ממצה...

פלא שהוא מכונס בעצמו?!

יש לה הערות גם בעוד תחומים, משהו שמשדר - לא מרוצה ממך, אולי היה עדיף שאתחתן עם מישהו אחר.

לקח לה קצת יותר מידי זמן להבין שהביקורתיות שלה יכולה להכאיב.

זה קרה אחרי שהבוסית שלה, שמכירה ויודעת מצוין עד כמה היא מעולה בתחומה, הטיחה בפניה ביקורת על טעות עם נזק הפיך, בצורת הכי בוטה שיכלה להפיק.

מאחורי הדמעות והעלבון ניצת בה זיק של הבנה, על הקושי להיות במקום הזה.

היא הרגישה על בשרה את הכאב של המילים שיכולות להרוג, הבינה שיש תמיד עוד צד, שביקורת בוטה יכולה להיות כמו חץ מורעל. שהיא מעצימה את הרע, אפילו שהוא מינורי, ומתעלמת מכל מה שטוב.

אין מה לעשות, לפעמים צריך להרגיש כדי להבין.

שירן חשה פתאום לעג לאינטליגנציה הרגשית שלה. ממש לא מתאים לה להיראות כמו הבוסית שלה או להתנהג כמותה. היא החליטה לדרוש מעצמה שינוי ולתרגל את ההיפך, שזה אומר לחפש ולראות את הטוב.

ההחלטה האולטימטיבית שלה היתה שהיא לא הולכת לישון בלילה עד שהיא לא רושמת לעצמה משהו טוב על בעלה.

אחרי כשבועיים בהסתכלות חיובית, היא היתה מוכנה לטוויסט בעלילה.

14 פתקי ממו מחמיאים בשלל צבעים קראו לה מתוך הקופסה, ושאלו אותה מה בדעתה לעשות איתם... היא ידעה טוב מאוד את התשובה, אבל, הופה – להראות אותם לבעלה זה סוג של שינוי האיזון שבו היא דגלה. הבעל אמור להיות היוזם והמחמיא הראשון בתוך הקשר.

זה היה תקוע לה בכללי, וגם אחרי שתסגור עם עצמה ללכת על זה, מה תגיד לו? איך תראה לו? בשם מה היא באה? איך יקבל את זה?

והכי, אם הוא יישאר אדיש ולא ישתף פעולה, אחרי כל מה שהיא עשתה, זה עלול להיות נוק אאוט חזק מידי.

שירן, כשמה, זורמת עם השירים ומנגינות החיים. תמיד יש לה איזשהו קצב. ישנה על זה לילה, וקמה עם כמה רעיונות ומהלך מעניין.

אז ככה,

כדי לא לצאת "פראיירית", או כל כינוי שנרדף לזה, היא תכניס גם אותו לעניין... כך זה יהיה משהו הדדי.

התזמון יהיה בשבת, כשאין לאלמוג שלה לאן לברוח. אין צגים, אין מסכים ואין רטט, והם אחד עם השני, ומעל הכל, השבת המבורכת הזאת שמגיעה בכל שבוע - תמסד את התכנית שלה במחזוריות קבועה. שבת שמגיעה כסדר, בכל סוף שבוע, תגרום לזה באמת לקרות בכל פעם מחדש.

יש לה את זה, לשירן, היא מנהלת ומתקתקת אירועים... וסוגרת את כל הפינות עד לפרטים הקטנים.

ביום חמישי היא בחרה ארבעה פתקי ממו עם פוטנציאל שיווקי - כאלה שיגרמו לבעלה לרצות לשתף פעולה, ושכתבה אותם עם הקדשה.

בכניסת השבת היא אמרה לו שאחרי סעודת השבת, יש לה משהו להראות לו.

אלמוג זיהה זיק של שובבות בעיניה, וחשב לעצמו שמשב רוח (ומצב רוח) מרענן הוא תמיד טוב לבריאות...

כשהגיע הרגע, לפני שהיא הניחה את הפתקים על השולחן, היא אמרה לו שהיה לה כיף לעשות את זה השבוע, ולקראת שבת הבאה היא מזמינה גם אותו להצטרף למשחק...

מאז, זה חלק מהלו"ז של השבת.

ברור שכל השבוע שלפני נראה אחרת, וגם כל השבוע שאחרי, כי חייבים לארוב לדברים הטובים כל הזמן.

החיובי הזה משתלט על המשקפיים, על הראיה על המחשבה ועל החיים.

והמפגש המיוחד הזה, עם הדברים הטובים שבך, מזרים לך אנרגיות חדשות להסתער על קשיים, להתקדם לאהוב ולצמוח.

תודה לך, שבת קודש, על כל מה שמתאפשר בחסותך.

תודה לך, שירן,

תודה בשמי, ועוד יותר - בשם בעלי...