דבורי וקשטוק: איך זה שאת מסכימה להמשיך לסבול? 12 הסיבות השכיחות

השבוע התקשרה אישה אחת למרכז (נקרא לה, לצורך הדוגמא, שרה) שרצתה להפנות אישה אחרת, שלדעתה חיה בתוך זוגיות פוגענית וסובלת מאד (נקרא לה רותי). היא חשבה שהמזכירה שלי תשכנע מישהו, אבל גילתה שהיא רק שיקפה לה את המציאות של רותי, וזהו.

לא שכנעה אותה.

ואז שאלה שרה, ואני מצטטת:"איך אנשים מוכנים לסבול, ונמנעים מלגשת לטיפול? ובמיוחד בנושא זוגיות: איך יתכן שיש אפשרות לקבל עזרה, טיפול, ובני זוג מעדיפים להמשיך לסבול ולא לעבור תהליך לחיים?".

מיד ביקשתי מהמזכירה שלי לכתוב לי את המילים האלו, כי אני רוצה לכתוב על זה השבוע.

* * *

אם כך: מה הסיבה שאנשים סובלים ועדיין לא מוכנים לפנות לעזרה מקצועית? מה גורם להם להישאר תקועים, להתמודד עם קשיים ובעיות, ולא לעשות עם זה משהו?

ובכן: אולי נגדיר מהו סבל/קושי/תקיעות.

סבל, קושי או תקיעות הם חוויות רגשיות סובייקטיביות, שנחוות שוב ושוב ומשפיעות באופן משמעותי על איכות חייו של האדם מבחינה רגשית, קוגניטיבית או תפקודית.

החוויה קורית במצב/במציאות/בנושא מסוים, ומטרידה את מנוחתו של האדם באופן קבוע בזמן קבוע או בסיטואציה קבועה (כל שבוע בערב שבת / כל ערב בזמן השכבת הילדים / כל פעם מול החמות / כל אירוע משפחתי) או על בסיס יומיומי( / לא נרדמת בלילות בגלל הפחד שלא אתעורר בבוקר / לא מצליחה לצאת מהבית בלי לקיים טקס מסוים / לא מצליחה לבטא את עצמי כמו שאני רוצה ומרגישה רע עם זה / יש לי מחשבות שאני שמנה ושכולם מסתכלים עלי בגלל זה).

יחד עם זה, או בלי קשר לכל זה, סבל הוא כל דבר שהאדם מגדיר אותו כך.

זהו.

זוהי לא הגדרה מילונית או פסיכולוגית. זו ההגדרה שלי, שחשבתי עליה בזמן כתיבת השורות.

משיטוט ברשת מצאתי מישהו שכותב ש"בעל הסולם" מגדיר סבל כחיסרון.
לכל אדם יש רצונות. הפער בין הרצון של האדם לבין מה שיש לו במציאות - הוא הסבל.

ככל שהפער גדול יותר - כך הסבל גדול יותר. הגדרה פשוטה וגאונית.

חשבתי על כל הסיבות שיכולות להיות, והבאתי את המרכזיות שבהן. כמו תמיד, הדוגמאות הן בלשון נקבה, אך לגמרי רלוונטיות ומתאימות גם לבני המין השני.

וכנראה הן רק חלק מהאפשרויות, כי כמו תמיד, יש אפשרויות שלא חשבתי עליהן.

אחד: ניסיתי וזה לא הצליח (או לא הצליח כמו שרציתי/התכוונתי/ייחלתי/ציפיתי)

הרבה אנשים שממשיכים לסבול ולא פונים לקבל עזרה הם אנשים שפשוט כבר ניסו, ומסיבות שונות התאכזבו, חוו כישלון, הרגישו שזרקו כסף לפח, התאמצו לחינם. בקיצור: עשו וי, וזהו. עכשיו כל אלפי האפשרויות האחרות, כגון שיטות טיפול או אימון או ייעוץ אחרות, וכל מאות אלפי המטפלים והמטפלים במדינה אינם ראויים יותר, משום שניסיון אחד, אולי גם 2, לא צלח.

הסוויטש' שלי: מאד לא נעים ללכת לאשת מקצוע עם תקווה ענקית, לשים את לבך על השולחן שבחדר ולצאת בלא כלום וגם עם חור בכיס.

יתכן אפילו שנפגעת מאד בטיפול. שאשת המקצוע הייתה שיפוטית כלפיך, אולי זלזלה בך, אולי גרמה לך להרגיש רע יותר (שזה לכשעצמו נורא ואיום!).

כן, זה מאכזב. מאד.

האם בגלל זה מגיע לך להמשיך לסבול? האם זה אומר שכל נשות המקצוע כאלו?

אם את אדם בוגר, את יודעת שלא. אני מבינה שקשה לך לקחת סיכון שוב. יחד עם זה, מה האפשרות האחרת? להמשיך לסבול?

ואם כן, עד מתי?

שתיים: כי זה אישור שיש לי בעיה

מכירים את אלו שלא הולכים לרופא אף על פי שהם מרגישים רע מאד באיבר מסוים, רק מהחשש שיתגלה שאכן יש להם מחלה/בעיה/גידול וכו'?

בטיפול רגשי או באימון זה שונה מהותית, אם כי יש עדיין מטפלים (לא מוסמכים) שמרשים לעצמם לאבחן בעיות כאלו ואחרות.

וגם אם כן, אם אכן יש בעיה – האם זו סיבה להמשיך לסבול רק מהחשש שעכשיו יש לה גם שם?

הסוויטש' שלי: אני זוכרת שמטפלת אחת (עם תואר שני, מוסמכת לכל הדעות) שהלכתי אליה באיזשהו עניין הציע לי לפנק את עצמי באחת מהתקופות הקשות שעברתי, ולצאת לקניות. אמרתי לה שקניות זה סבל אמיתי עבורי, ואני מעדיפה הנאות אחרות. "מה, את לא אוהבת קניות? את יודעת שזה אומר שיש לך בעיה?".

ובכן, אשת מקצוע מקצועית לא תגיד לך מה הבעיה שלך, כי כל עוד היא לא את – אין לה אפשרות לדעת מה מציק לך באמת.

ההחלטה מה נחשב לקושי, בעיה או סבל היא, כאמור, רק שלך - מלבד מקרים שקשורים לתחום של המחלות וההפרעות הנפשיות, שאז בהחלט חשוב לזהות ולהגדיר את הקושי על מנת להפנות לכתובת המתאימה.

גם מה שנראה בעיני אחרים כבעייתי, עדיין ייחשב לכזה רק במקרה שיש מי שהם חסרי ישע או ילדים מתחת לגיל 18, וההתנהגות הזו פוגעת בהם.

לפני כמה חודשים הגיעה אלי אישה שמכורה לחומרים מסוימים, ושאלה אותי אם זו בעיה. שאלתי אותה מה היא חושבת על זה, והיא החזירה את השאלה אלי. אמרתי לה שאני לעולם לא אגיד לה אם זו בעיה או לא משום שאני זה לא היא. וכמו שאני לא שואלת אותה אם כמויות הקפה שלי הן "בסדר", כך אני לא חושבת שהיא אמורה לשאול אותי אם החומרים שהיא לוקחת הם בסדר, אלא לשאול רק את עצמה. אם זה בסדר עבורה ועבור ילדיה – מצוין. פגישתנו הסתיימה. אם לא – זה הזמן לשאול מה היא רוצה שיהיה אחרת.

יש לי לקוחה נוספת שעוברת ניתוחים פלסטיים בזה אחר זה. אמא שלה שלחה אותה אלי, כי היא חושבת שיש לבת שלה בעיה. הבת שלה, כבר בעצמה אמא לילדים, הגיעה אלי ואמרה שהיא ממש נהנית מהשינויים האלו. שאלתי אותה אם היא הייתה רוצה לעבוד על הנושא הזה, והיא אמרה שממש אין צורך. שחררתי אותה, והצעתי לאמא להגיע לטיפול כדי לעזור לעצמה לחיות בשלום עם הבחירות של הבת שלה.

יתכן שיש אנשי מקצוע שלא יסכימו איתי, זכותם.

שלוש: לא מכירים בבעיה שלהם

הרבה פעמים אני מקבלת פניות של נשים: יש לי חברה רווקה בת 35 ואני מאד רוצה שהיא תלך לטיפול, איך אני משכנעת אותה? או: אמא שלי אישה עצבנית ומרירה מאד, ואני חושבת שהיא צריכה עזרה. איך אני אומרת לה את זה?

הסוויטש' שלי: זה אכן מורכב. יש גיל שכבר אי אפשר "להכריח" ללכת לטיפול, והשכנועים כבר לא עובדים.

במקרים אלו אני פשוט מקשיבה, מעודדת, ומציעה ללכת על כיוון אחר לגמרי, כזה שיחזק את הפניה לקבלת עזרה על ידי סיפורים על כאלו שהלכו והטיפול עזר להם.

מעבר לזה, צר לי, אבל אין דרך להכריח מישהו או מישהי מעל גיל 18 לפנות לעזרה. החיים הם שלהם.

כשמישהו בסביבה שלי סובל ולא נענה לאפשרות לפנות לעזרה מקצועית אני פשוט מכבדת את בחירתו, ומאותו הרגע רק מקשיבה לכאב, לקושי ולצער. יודעת שיש דברים שלא עלי המלאכה לגמור.

ארבע: כי אני לא סומכת על אף אחד

יש אנשים שלא סומכים על אנשי מקצוע שהם לא מכירים, ויש גם אלו שלא סומכים על אף אחד. בדרך כלל הם אותם אנשים. יש להם קושי להאמין בבני אדם.

הסוויטש' שלי: תכל'ס? צודקת. למה שתסמכי על מישהו? תמיד יש אנשים שלא כדאי לסמוך עליהם.

יחד עם זה, העובדה שאת חיה כך בעולם היא לבדה סיבה טובה לקבל עזרה, כי כשחיים בעולם שבו כולם חשודים כל עוד לא הוכחה חפותם – מביא לחיים תחת דריכות, מתח וחרדה. לאורך זמן יש לכך השלכות לא פשוטות לצורת חיים כזו בזוגיות, בהורות ובחיי החברה. כל העולם משתקף מתוך משקפיים ש"כולכם חשודים" ולכן הסיכוי שאנשים כאלו יפתחו קשיים במערכות היחסים הקרובות היא גבוהה מהממוצע. קשה לי להאמין שיש בחייהם מערכת יחסים שלווה ובריאה.

נשים כאלו, אני מציעה לכן לחפש מישהי שהן כן סומכות עליה שתמליץ על מישהי שהיא ניסתה בעצמה ואולי, אולי, הן ייתנו לעצמן צ'אנס לחיים רגועים יותר ומערכות יחסים בריאות.

חמש: כי אני מפחדת שיעשו נזקים

מידי פעם כולנו שומעים על נזקים שנעשו בתהליך אישי כזה או אחר. כן זה יכול לקרות. בדיוק כמו שרופא שיניים טועה (לבעלי זה קרה רק בחודש האחרון. זה בהחלט היה לא נעים וגם כואב), רופא מומחה וגם איש מקצוע מעולם הטיפול, טוב ככל שיהיה.

הסוויטש' שלי: בבקרת הנזקים חשוב לראות מה יקרה אם לא תיעזרי כרגע. אם הנזק שעשוי לקרות נראה לך גדול יותר מהנזק שכבר קורה בחייך – ייתן שלא נכון שתפני לעזרה מקצועית. יחד עם זה, ברוב המקרים מדובר בנזקים שניתן לפתור בעזרת איש מקצוע אחר. נכון, זה לא קל ולא פשוט, ויש לזה מחיר נפשי וכלכלי, ועדיין, זה סיכון קטן לעומת סיכוי גבוה.

לכן, לפני שאת פונה לאשת מקצוע – בררי, בדקי, שאלי את מי שאת יכולה, עקבי אחריה ברשת, שאלי עצת רב ובעיקר: התפללי! שתגיעי לידיים הנכונות ולשליחה שלך! כי בסופו של דבר, הכל כבר נכתב מלמעלה.

שש: כי יש סטיגמה

סטיגמה של "יש לה בעיות", "לא נורמלית", "חולת נפש" או "אישה חלשה".

הסוויטש' שלי: פעם זה היה נכון. פעם פנייה לאשת מקצוע מעולם הטיפול הייתה נתפסת כבעייתית, בעיקר משום שאנשי המקצוע עבדו בעיקר עם הפרעות נפשיות כאלו ואחרות. אך כיום, כשיש טווח ענק של כלים מקצועיים, חלקם הגדול יכול לסייע אך ורק במקרים שאינם נוגעים כלל בתחום הנפשי, כמו ביטחון עצמי, שיפור זוגיות, מציאת ייעוד ועוד. בנוסף, מה שהיה בעבר שמור רק ל"בעייתיים" הפך לנחלת הכלל, ואף יותר מכך, מכובדים רבים מתהדרים בליווי צמוד של איש מקצוע כדרך להראות על רצון לשיפור תמידי ומיקסום יכולות, רצון עז ועשייה של שינויים.

היום הכל נגיש, זמין, ונפוץ יותר מאי פעם. העולם השתנה. אימון, למשל, נחשב לתהליך מעצים וחיובי מאד.

בעוד עשר שנים לא יהיו ילד או ילדה מעל גיל 10 שלא יעבור טיפול כזה או אחר, תזכרו את מה שכתבתי.

שבע: אם זה הנסיון שלי – אני צריכה להתמודד איתו (לבד. בכאב)

יש אנשים שיש להם אמונה פנימית שאומרת שהם לא סתם קיבלו את הניסיון הזה, והם צריכים להתמודד איתו.

הסוויטש' שלי: אכן, כל אחד קיבל מסלול שעליו לעבור ובהחלט יש בו ניסיונות כאלו ואחרים. השאלה היא האם הדרך להתמודד עם הניסיון היא בהכרח באופן כזה או אחר. וכיוון שאיננו יודעים איך בדיוק הקב"ה מצפה שנתמודד עם הקושי, עלינו לנסות בדרכים שונות כדי לעזור לעצמנו.

אישית, אני מאמינה שהקב"ה הקדים רפואה למכה, ובהחלט נתן לבני האדם את הכוח, היכולות והידע למצוא את הפתרונות. וכמו שאנו פונים לקבל עזרה בתחום הרפואי במקרה של מחלה, ל"ע, כך גם בתחום הרגשי והנפשי. בעניין הזה אין שום הבדל.

וכבר אמר המגיד ממזריטש: לרופא גדול מלווה מלאך גדול. כי בפועל, כולנו רק שליחים.

שמונה: כי אין לי כסף/זמן/אנרגיה

צודקת. אין לנו שום דבר מכל זה "מספיק". אף פעם.

הסוויטש' שלי: השאלה שתמיד עולה לי בהקשר הזה היא: אז מתי יהיה לך מספיק כסף/זמן/אנרגיה?

עוד לא מצאתי מישהו שמצא את הזמן, את הכסף, או את האנרגיה. אף פעם אין לנו מאף אחד מהם "מספיק".

גיליתי שכל אחד משקיע במה שהוא חושב שהוא חשוב מספיק. כבר פגשתי נשים שהעדיפו לשלם הון על חופשה שנתית, שעבורם היא אוויר לנשימה, או בקנייה של תיק מותג שעלה 3,000 ₪ (אמיתי!), אבל לא השקיעו בטיפול רגשי, או אפילו בעניינים אחרים. למה? כי אלו סדרי העדיפויות שלהן.

כבר מצאתי נשים שמצאו זמן להשקיע בקורס מסוים, וטענו שאין להן זמן ללכת עם הילד לריפוי בעיסוק.

נו, אז מה נכון?

אין נכון. כל אחד וסדרי העדיפויות שלו.

לפחות אל תשקרי לעצמך, אלא תגידי שבסדרי העדיפויות את בוחרת אחרת. זכותך.

תשע: כי זה לא כואב מספיק

אין הרבה שיגידו את זה, אבל זו הרבה פעמים האמת.

הסוויטש' שלי: יש 2 סוגי אנשים שהולכים לקבל עזרה בתחום הטיפול, האימון והייעוץ: אלו שבסך הכל מרגישים טוב, ורק רוצים לשפר (את זוגיות, את ההכנסות בעסק, את האווירה בבית, את המראה, את הבריאות), ואלו שנמצאים במצוקה. רוב האנשים שפונים לעזרה הם אלו שבמצוקה, ואז גם הטיפול ארוך יותר, גם לפעמים כואב יותר וגם יקר יותר. בדיוק כמו בטיפול שיניים: זול יותר, קל וכואב פחות לסגור חור קטן בשן, מאשר להגיע אחרי זמן רב ולעבור טיפול שורש.

אם לא כואב לך מספיק – את יכולה פשוט לחכות שיכאב לך מאד. מאד.

או פשוט עזרי לעצמך כבר עכשיו.

עשר: זה יעבור לבד

אלו שמחכים שהחיים יעשו את שלהם, ו"עד החתונה זה יעבור".

הסוויטש' שלי: יש תחומים שבהם זה נכון, וכל מה שצריך לעשות זה לחכות. כן, יש דברים שהחיים עושים את שלהם, כמו מה? כמו הקורונה, שבאה לעולם משומקום, ותלך כשהקב"ה ירצה ויימצא המזור. מה שצריך בינתיים זה לחיות הכי טוב שיש בתנאים הקיימים, ולנשום עמוק עד שהיא תחלוף מן העולם ותהפוך להיות עוד וירוס היסטורי.

רוב התחומים בחיים לא עוברים לבד. אפשר להיות רווקה בת 29 ולחכות. יש רבות שעושות את זה. יתכן בהחלט ש"זה יעבור" והיא תמצא את האחד שלה בגיל 29 ויום. זה קורה, וזה גם בעז"ה יקרה.

מי שמתאים לה לחכות – בכיף.

אפשר גם לפעול כדי להבין מה תקוע או מה אפשר לעשות אחרת כדי לקצר את ההמתנה, ככל שהדבר נמצא בידיים שלנו. לפעמים זה לגמרי משהו שתלוי בבחורה או בבחורה ושהוא יכול לשנות ולשפר.

מה עוד? קושי בביטחון העצמי, תלותיות, כפייתיות, חוסר מיצוי עצמי, זוגיות עכורה ועוד – אלו לרוב לא עוברים מעצמם, הם רק מתגברים. כמו שאני תמיד אומרת, שיהודי לא עומד במקום: או שהוא מתקדם או שהוא פשוט הולך אחורה. תבחרי.

בדיוק כמו המשקל. אם הוא לא בירידה, הוא לרוב בעליה. תאמינו לי, אני בעלת ניסיון רב משקל בתחום. תרתי משמע.

אחד-עשר: כי לבעלי תהיה סיבה לאשר ש"אני לא נורמלית", או לבעלי תהיה "עוד סיבה" להגיד ש"הכל בגללי".

כן, יש גם מקרים כאלו, לצערי: אחד מבני הזוג רק מחכה ל"אישור" שהוא התחתן עם האישה/הגבר הלא נכונ/ה, ואם אחד מהם מבקש לקבל עזרה, זה מאשר את הדבר ומוסיף אש למדורה.

הסוויטש' שלי: עצם העובדה שאת חיה בזוגיות כזו היא סיבה ענקית לקבל ליווי ותמיכה, כי זה אומר שאת לגמרי לבד בתוך הקשר, שבעלך לא רגיש אליך, מאשים אותך, מבקר אותך ומרשה לעצמו להרגיש שהוא "הצדיק" בסדום. זה לא אומר שאת "בסדר", אבל ודאי שלא טוב לך.

שיהיה ברור: קשר כזה הוא הרסני ומסוכן. הוא לגמרי יכול להביא לפגיעה נפשית ובריאותית. אם זה כך – רוצי לקבל עזרה, אתמול. גם כדי להחזיר לעצמך את הכוח האנושי הבסיסי בזכות הקיום שלך, גם כדי לעמוד מול האשמות שכאלו ודומות להן וגם, אולי, לבחון, אם לזה התכוון הקב"ה כשאמר "קול ששון וקול שמחה... גילה, רינה, דיצה, חדוה, אהבה, אחוה, שלום ורעות".

אחרון חביב והאהוב מכולם - שתיים-עשרה: המטפלים רוצים רק כסף

זו אולי אחת ה-סיבות הנשמעות בתחום. מטפלים רוצים רק כסף. זה מה שמעניין אותם.

פשוט רופאים פרטיים במחלות קשות ואיומות לא רוצים כסף בכלל, גם לא פסיכיאטרים. וגם לא חברות תרופות או אינסטלטור שבא ב-4 בבוקר לסדר את הסתימה שמציפה את הבית וגובה מחיר כפול. הם עובדים לשם שמים. אך ורק. הם פשוט צריכים לעזור לכל החולים והנדכאים והמתמודדים על חשבונם. זו הרי שליחות, לא?

הסוויטש' שלי: נכון. או לא, זה לא באמת משנה.

אז הנה כמה עובדות:כל מי שחושב שיש אי מי שפנתה ללמוד את תחום הטיפול בגלל כסף – לא פגשה את "מאחורי הקלעים" של נשות המקצוע.

רוב אנשי המקצוע בתחום, כולל פסיכולוגים, עוס"ים, מרצים ידועי שם בתחום, מטפלים ומאמנים מכל הסוגים לא מגיעים לשכר בסיס!

תקראי שוב:

רוב המטפלים והמטפלות, כולל בעלי תואר שני, לא מגיעים לשכר בסיס!

מעטים מהם מצליחים להתפרנס באופן משמעותי, ומגיע להם כל שקל. ועדיין, הרוב – פשוט לא.

אחד התחומים שהכי קשה להתפרנס מהם זה התחום של הטיפול, האימון והייעוץ.

העלויות של ההדרכות, אחזקת קליניקה וההתמקצעות הם גבוהות. רובם מתקשים לשווק את עצמם, וריבוי אנשי המקצוע בתחום עושה את שלו.

בנוסף, כל מי שפנה לתחום הזה – בחר בו, כמו שאני נוהגת להגיד, מהקישקעס. מה הכוונה? אלו אנשים שעברו בחייהם התמודדויות וניסיונות לא פשוטים, ומשם הם בחרו ללמוד איך לעזור לאחרים במקומות בהם הם התמודדו בעבר.

זה תחום שלומדים מהנשמה, ולא מהכיס.

ובכל מקרה, בהנחה שהם נהיו מיליונרים: מה זה משנה? גם רופא שיניים עובד לפרנסתו. רק החודש התחלתי טיפול שיניים בעלות של 34,000 ₪!!! שאין לי. על מה? על שתלים שממש לא רציתי. באמת.

האם בגלל זה אמשיך לסבול מכאבי תופת, רק משום שהוא מתפרנס כשהוא עוזר לי להרגיש טוב יותר?

ונעל אורתופדית שאת קונה, שעולה פי 3 או 4 מנעל אחרת, מפרנסת כמה אנשים שעמלו עליה, אולי תוותרי עליה גם? זה יקר...

והסרת שיער בלייזר,

וקורס עיצוב אירועים...

הבנת את הכיוון, אני מקווה.

שיהיה ברור: אשת מקצוע שלא גובה מחיר ראוי – במוקדם או במאוחר תרגיש ניצול, ובסוף תפגע בלקוחותיה. אין אפשרות שאדם יעבוד מבלי לקבל תמורה, אלא אם יהיה לזה מחיר אחר, שלא בטוח שאת רוצה לשלם.

יש שוק ענק, וכל אחת יכולה לבחור את הסכום שמתאים לה לשלם. מה שחשוב זה שברגע שבחרת – תתפני לטיפול, ולא לחישובים על כמה אשת המקצוע מרוויחה עליך.

ובנוסף, אין סתירה בין שליחות לפרנסה. הם יכולים להתקיים ביחד. את כבר תרגישי אם אשת המקצוע עושה את עבודתה נאמנה או שלא. וזה לא קשור לכסף.

מקווה שעזרתי, ולו במעט.

כמו תמיד, מוזמנת להגיב, להוסיף סיבות או תשובות.

שיהיה לתועלת.

איתך, בכל מקרה.

דבורי וקשטוק היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן.