כשאין כסף לבמבה וטילון: הקורונה והמשבר הכלכלי

גם אני עברתי את הקורונה לפני 8 שנים. כן, כן. נכון שהקורונה הגיחה לחיינו רק בשנת 2020, אבל בשנת 2012 מצאתי את עצמי במשבר כלכלי, אובדת עצות וחסרת תקווה, בדיוק כמו אנשים רבים בימינו.

הייתי אז אמא לשני ילדים קטנים ובעלת עסק עצמאי זעיר. לא הרווחתי הרבה, אבל זה היה מספיק. בעלי גם עבד כפרילנסר ויחד הצלחנו לשרוד את החודש, בקושי.

כשבני הקטן היה בן שנה, עקצו אותנו בעשרות אלפי שקלים ונותרנו ללא בית, תרתי משמע. החלטנו שזה הזמן לחשב מסלול מחדש ועברנו לגליל, למושב בו בעלי גדל. הגענו חסרי כל, ממש, ברמה כזו שליום ההולדת של הילדים ביקשתי שיקנו לי חיתולים ומטרנה במקום מתנות. אני זוכרת שבאחד הימים יצאתי עם הבנים לגינת השעשועים וראיתי איך כל הילדים קונים במכולת ארטיקים וחטיפים. אני זוכרת שהתפללתי שהם לא יבקשו גם, פשוט כי לא היה לי איך לשלם על זה, שלא לדבר על הפחד שמא ירצו צעצוע או בגד חדש.

(צילום: shutterstock)

בנוסף לכל, התחלתי להרגיש רגשות אשמה. איך אני, שגדלתי עם כל כך הרבה שפע וקיבלתי את כל מה שרציתי, יכולה למנוע מהילדים שלי דברים מינימליים כמו במבה או טילון? אבל זה היה המצב ונאלצנו להשלים איתו.

במשך שנים כעסתי על אותו אדם שעקץ אותנו. לא הבנתי איך הוא עשה לנו את זה. זה היה טרום הכניסה שלי לעולם התשובה, כך שעוד לא הבנתי מי באמת מנהל את העניינים, אבל אני זוכרת שכל כך הרבה שעות הקדשתי למחשבה על אותו אחד שהעז לרמות אותנו. רציתי למצוא אותו, לצעוק עליו, לתבוע אותו. רציתי שצדק ייעשה. אבל בסופו של דבר הבנתי שהוא עשה לי טובה.

נכון, הגענו לגליל בלי שום חסכונות, חובות עצומים והיינו צריכים להתחיל מחדש. מצבנו היה קשה – פיזית, כלכלית ונפשית, ולמזלנו היו לנו משפחות מדהימות שתמכו בנו, אבל בינינו – מי רוצה להיעזר בהורים כשאתה הורה בעצמך? אז באופן אישי הבנתי שאני חייבת לצאת למלחמה. אם לא בשביל עצמי, אז בשביל המשפחה.

יום אחד, כאילו משמיים, השכנה שלי ראתה אותי מסתובבת בחצר וסיפרה לי שהיא מתפעלת צימרים מאוד פעילים ושהיא צריכה מישהי שתנקה אותם. מצד אחד, חשבתי לעצמי איך אני, שעשיתי כל כך הרבה דברים משמעותיים בחיי, אתחיל לנקות צימרים? לא שאני מזלזלת בעבודת ניקיון, חס ושלום, אבל אפילו בתור נערה לא נתנו לי לנקות את הבית, כך שבטח לא חשבתי שאני אעסוק בזה בגיל 30, כשאני אמא לילדים. אבל האינסטינקט האימהי היה חזק יותר והבנתי שכל עבודה מכבדת את בעליה ושכל שקל עלול לעזור, אז הנחתי את הגאווה שלי בצד ואמרתי לה: "תודה, אני לא זקוקה לך יותר". השלכתי את כל הכישורים שלי, את הכבוד שלי ואת "מה יגידו?", והתחלתי לעבוד בניקיון.

תקופה ארוכה עבדתי בניקיון צימרים, בוכה לשכנה על המצב הנפשי המעורער שלי, והיא, כמו מלאך משמיים, עודדה אותי, אמרה לי שזו רק תקופה ושיום אחד אני אצחק על זה, ולי היה כל כך קשה לדמיין עתיד ורוד יותר. עברתי חודשים של תסכול וייאוש, מנקה אחר אנשים, מריחה מכלור ובעיקר בוכה, אבל בכוח אומרת לעצמי: "שירי, את לא נשברת עכשיו! זה משהו שאת חייבת לעשות אז לפחות תעשי את זה בכיף".

ואכן, במשך תקופה לא קצרה עבדתי בעבודות שלא היו שאיפות חיי, אבל לא וויתרתי על החלום. כמה שנים מאוחר יותר, בורא עולם פיצה אותי ובגדול, והצלחתי להגיע לדברים שכנראה לא הייתי מגיעה אליהם אם לא הייתי חווה את התקופה המורכבת ההיא.

זה לימד אותי כמה דברים: ראשית, "הכול לטובה" זה לא סתם סטיקר נחמד, זה באמת נכון! כל דבר שקורה לנו, קורה בהשגחה פרטית מדויקת ומדהימה. שנית, אף פעם לא לקחת כמובן מאליו דברים כמו בית, משפחה, כסף (גם אם אין הרבה) ובריאות פיזית ונפשית. ואחרון חביב, למדתי שאין לי מקום לגאווה בחיים. לפעמים צריך לשים אותה בצד, ובזמנים קשים לעשות את מה שצריך. מעולם לא דמיינתי שמניקיון אחזור לכתוב, אבל זה קרה. לא בגלל, אלא בזכות אותה תקופה, והיום אני מודה עליה. היא רק הצליחה לחשל אותי.

ולענייננו, כואב לי לראות כל כך הרבה אנשים בימינו שנותרו ללא מקור הכנסה. אני כל כך מבינה את המצב הזה, אני כל כך מרגישה את הכאב הזה, כי הייתי שם. אבל אם יש משהו שלמדתי על בשרי, זה שאסור לנו להפסיק להאמין שאחרי תקופה של חושך, מגיע גם האור. אומנם זה לא נראה ככה באותו רגע, גם אני לא ראיתי שום אור בקצה המנהרה, אבל הוא תמיד שם, מחכה לנו, וכשהשם יחליט שזה הזמן שלנו ליהנות מקרני השמש, אנחנו נצא מחוזקים מתמיד.

מאחלת פרנסה טובה ורפואה שלמה לכל עם ישראל. שנזכה לראות ימים טובים יותר מאלה, אמן.

הרב זמיר כהן מסביר בסיפור מרתק את התועלת שבייסורים, וכיצד ניתן לראות בחוש כי הכל לטובה: