ואז נדלק לי הפלורסנט. זו אני, אני הנהג

התלבטתי מה תהיה הדרך היעילה והמהירה ביותר להגיע לרופא, עבור תור חשוב שנקבע לאחד הילדים. המרפאה במקום די מרוחק מהבית, ללא תחבורה ציבורית נוחה.

החלטתי לצאת במונית, מאחר שזו הדרך הכי סבירה להגיע לאותה המרפאה.

לקחתי בחשבון זמני המתנה ועיכובים, ויצאנו מוקדם מספיק מהבית על מנת להגיע בזמן.

אנחנו בדרך.

הילד מאושר מתשומת הלב האישית, צופה בנופים המתחלפים ושואל שאלות סקרניות מידי פעם. אני ישובה בניחוחות ליד הילד, מצפה להגיע למרפאה, לקבל את הטיפול ולחזור הביתה בשלום.

אחרי הצצות חטופות בשעון במהלך הנסיעה, אני קולטת שאנחנו יושבים בפקק.

אני קצת נלחצת. יצאנו מוקדם מספיק ולא נראה שנאחר, אבל מעבר לעניין של האיחור, המונה דופק...

כל כמה שניות המספר במונה מטפס ועולה.

"יו אמא תיראי, מכונית מושכת מכונית", הילד מתלהב, מכונית גרר. איזה יופי. גם אנחנו בקושי נגררים.t

אני לא מתלהבת כל כך, שוב מסתכלת על השעון ועל המונה חליפות.

אני מנסה "להרגיע". הפקק לא כזה נורא, זה כבר משתחרר, לא נאחר, יצאנו מוקדם מספיק.

נכון. אבל המונה...

הילד מכרסם בייגלה מהשקית שבידו ולא נראה מודאג, לא מהשעה, לא מהמונה ולא מהטיפול הקרב. הילד לא מודאג מכלום.

מתמונת המצב עולה כי ברכב יושבים שלושה אנשים, הנהג הילד ואני.

מסתבר שלנהג לא מפריע כל העניין עם הפקק, הוא לא מוטרד מהזמן העובר, זה משחק לטובתו. עם כל דקה שעוברת המונה מתקתק, והוא יקבל תשלום על כל דקה נוספת. מבחינתו, כמה שיותר, יותר טוב.

הילד מלהג, מעניין לו וטוב לו. הוא ביחד עם אמא, והכל נראה מצויין.

ואני? לא לגמרי רגועה. נושמת עמוקות. אני היא זו שצריכה לשלם על הטיול הזה בסוף.

מתמונת המצב עולה כי ברכב יושבים שלושה אנשים. כל אחד מרגיש אחרת.

אחד מרוויח ואחד משלם.

בערב היינו בחזרה בבית. הילד היה עייף ומותש מהטיפול שקיבל, אבל התקשה להירדם.

ישבתי לידו, משוררת את "המלאך הגואל" המיתולוגי, תוך תיפוף רגל, רק מחכה שכבר ירדם.

אני מרגישה את תפיפות הרגל העצבניות שלי ממש כמו בישיבה במונית. שם חיכיתי כבר לסיים את הנסיעה, ופה אני רק מחכה שהילד ירדם.

"רגע מי פה הנהג, זה שמשלמים לו על כל דקה?".

אני מסתכלת כה וכה. למה אני מתופפת בעצבנות?

ואז "נדלק הפלורוסנט"!

אני הנהג, זה שצריך להיות רגוע, זה שכל דקה נוספת היא רווח בשבילו. גם בלילה, גם בגינה וגם במקלחות הקטנים, גם בשבת וגם ביום חול, כל דקה שאני בתפקיד, אני ב"שרות", המונה שלי מתקתק. גם כשנראה שאני יושבת בפקק, אני עדיין בתפקיד. ואם שכרה בצידה, אז כל דקה נוספת היא רק לטובתי.

"ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך".

פסי דבלינגר היא מרצה להעצמה אימהית pid38a@gmail.com