"בוקר טוב נשות ציון המסולאות"; בעלת הטורים מניו ג’רסי בראיון רווי הומור

לשוחח עם שרי זינגר זה לצחוק מתחילת השיחה ועד סופה. אבל לא סתם לצחוק, אלא עד כאב בטן ועד כלות הכוחות.

שרי, ישראלית במקור, אשר הגיעה לארה"ב לאחר נישואיה, מצליחה לתאר את כל המתרחש סביבה בצורה ההומוריסטית ביותר שקיימת. לא פלא שהיא הפכה לשגרירה של לא מעט נשים חרדיות שמבקשות להציץ ולדעת מה מתרחש בחו"ל. היא כותבת בבמות שונות כמו בעיתונים החרדיים 'קטיפה' ו'בתוך המשפחה' כשהמשותף לכל הטורים שלה זה העובדה שהם כתובים בהומור אינסופי ועם הרבה חן ומתיקות. הם גם מעניקים הצצה חיננית למה שקורה בקהילה החרדית שמעבר לים, מה שהופך אותם (ואותה) לפופולאריים במיוחד.

נשות ציון המסולאות

כשאני מבקשת ממנה להציג את עצמה, היא מכחכחת לרגע בגרונה, ומחליטה לפנות לקוראות היקרות שלנו: "בוקר טוב לכן נשות ציון המסולאות, אני מדווחת מניו ג'רסי. אתנו נמצאים מרחבים ירוקים ובית גדול, שלוש קומות ובייסמנט. יש אצלנו מחלקת מגורים ששם אנחנו מבלים בלילות, זוג עם שישה ילדים בלי עין הרע, וקצת מסדרים אותה בימים. כלומר, העוזרת עושה מלאכתה באמונה, בעוד אני נמלטת לקניות ולסידורים, תלוי במזג האוויר ובמצב הרוח המקומי".

על השאלה "מה קורה כיום בארה"ב?" מתעקשת שרי להשיב לי בתיאור הומוריסטי על מזג האוויר, אותו היא מקריאה מתוך אחד הטורים שפרסמה ב'קטיפה' לפני זמן קצר: "באמריקה, כמו באמריקה, יורד בחורף שלג. זה מתחיל בדרך כלל כשהחזאים מבשרים ביובש על שלג שאולי ירד בסוף השבוע.

"מייצרי החדשות, ששפתם נואלה כבר מלהגות את המילה 'קורונה', לדווח עליה, ועל מעלליה, ועל החיסון. שמחים לשנות מעט מהנושא ולדווח על משהו אחר ויהא זה אפילו מזג האוויר. כמובן שבבוקר שבו השלג צפוי להופיע, אין זכר לכלום. כמה עננים משועממים ובערך זה הכל. הילדים יוצאים למקום הלימודים בין אם הם חפצים בכך ובין אם לא. ואני מתחילה את הבוקר, כשבאוויר מתיחות כלשהו מורגשת, ושקט שלפני הסערה. 

"בשעות אחר הצהריים סוף סוף החגיגה מתחילה. פתיתים רכים וחמודים מתחילים להציף את השמיים ואת הארץ, ואת כל מה שנמצא עליה. ככל שהשעות חולפות החגיגה רק גדלה ומתעצמת. הלבן הופך לעמוק וגבוה, הילדים מתחננים לצאת לבנות בובה או שתיים. אני מתנגדת, לא חסר לי ילדים מצוננים בזמני הקורונה שעדיין לא חלפו מן העולם".

שרי עוצרת לרגע. "את לא באמת רוצה שאמשיך ואספר לך מה בדיוק קורה, כי אצלנו בכל אופן הילדים מצליחים לשכנע את אבא שלהם, והוא, שנשאר בו תמיד הילד הקטן שרוצה לשחק עם השלג ולהשלים את הימים בהם אמא שלו לא הרשתה, יוצא עם כולם אל הבובה הלבנה שעומדת להיווצר בחוץ. להגיד שאני שלמה עם זה? קצת קשה לי, אבל אני יודעת שהם מייצרים זיכרונות ילדות שילוו אותם כשהם יעשו בובות שלג עם ילדיהם שלהם, ואם כך איך אני יכולה להתנגד?"

ומה קורה מבחינת פוליטיקה? מה עם הנשיא החדש שלכם?

"נו, באמת, אולי זה היה אמור להעסיק אותי, אבל טאמס ריווער היא טאמס ריווער בכל מקום ובכל מצב, לכן לא הייתה אצלנו שום תכונה לאורך כל תקופת הבחירות. אולי חוץ משלט אחד ברחוב שלנו שעמד על תילו, ולאף אחד לא עלה על הדעת לנענע אותו קצת, גם אם הוא אוהד ביידן מושבע. הכל כאן היה מנומנם למדי, וכך עד לרגע זה. בסופו של דבר אני מאמינה שלב מלכים ושרים ביד השם, וגם הלב שלי בידו ושל העם שאתי בבית".

חיים של הומור

שרי מתגוררת בטאמס ריווער, יחד עם בעלה וששת ילדיה. "המקום כאן מוקף בדשא, עצים ונוף משכר", היא מציגה בפניי תמונות המעוררות רגשי קנאה עזים. "הבתים גדולים מאוד, אם כי לא אחוזות פאר כמו הרושם שהם יוצרים. מכיוון שהשטח כאן הוא יחסית זול, לכל משפחה יש סביב הבית שטח גדול מאוד שכולל גם חצר ענקית ובריכה פרטית. אנו מתגוררים בקהילה חדשה יחסית הקיימת בסך הכל כחמש שנים. הקהילה שלנו מעורבת וכוללת חסידים, ליטאים ויהודים מכל הסוגים. בכלל, האזור הולך ומתרחב כל הזמן, יש עוד ועוד יהודים שקונים כאן, היות והמחירים אפסיים ביחס לעיר, והמרחבים והגודל קורצים בהחלט.

הבית של שרי זינגר בניו ג'רסי

"ביקשת לשמוע על חוויות?" היא נזכרת. משום מה החוויה הראשונה שצצה במוחה היא יום ההולדת שחגגה לא מזמן. "נחשי איזו מתנה קיבלתי מבעלי והילדים? מלבד השולחן עם הג'לי בינס ליקריש ופוטאיטו צ'יפס, עוגת יום הולדת ושירת 'הפי בירטדיי?'" היא לא מצפה שאשיב, אלא ממשיכה: "קיבלתי קופסה בינונית עטופה בהידור. ידיי רעדו כשלקחתי אותה, בעוד עיני כל התשב"ר מביטות עליי בהתרגשות והמצלמה מתעדת את גודל המעמד. הצטלמתי עם הקופסה ועם כולם, וגם לבד, וסוף סוף נקרעה העטיפה. פתחתי את הקופסה לאיטי, כמו תמיד קלע בעלי בול – בתוך הקופסה היה אוויר קדוש של טאמס ריווער. אוויר טהור לנשימה, בלי מסיכה, אוויר שהיה חסר לי כל כך..."

אבל רגע לפני שנחשוב שהיא מסתפקת במועט, מעירה שרי שלקופסה גם צורף כרטיס מתנה לחנות תכשיטים. "מיד אחרי שבחרתי תכשיט – נשאר בעלי ללא אוויר לנשימה. כמעט וחיברו לו מסיכת חמצן", היא צוחקת.

מהיכן ההומור הזה מגיע? גם החיים האמתיים שלך מלאים בהומור?

"ההומור שזכיתי בו הוא מתנת שמיים, וכנראה גם מגיע גנטית. אני בת למשפחת אייכלר המפורסמת של יוסף אייכלר, הבדחן הנודע, כך שאפשר להבין מהיכן הדברים מגיעים. ברוך ה' זכיתי במשקפיים ורודים, אני רואה את הטוב בכל דבר, ואוהבת לצחוק גם על מה שנראה עצוב. החיים שלי בהחלט שמחים וצחקניים".

ומה הוביל לכך שהתחלת לכתוב בעיתונות?

"הגעתי לעיתונות בהשגחה פרטית ומאז גיליתי כמה נחמד להיות שגרירה. הפרסום הביא לי קשרים וחברויות חדשות, נשים רבות כל כך פונות אליי וזה ממש מרגש ומעניין".

שרי לא סתם זכתה להיות כתבת עיתונות, אלא כתבת העוסקת לא מעט בנושא הקורונה. "הילדים שלנו כנראה יהיו בבית לתמיד", היא כתבה באחד הטורים המשעשעים ביותר שלה בעיתון 'בתוך המשפחה'. "עוד תראו שבתי ספר יהיו עוד דף בהיסטוריה שנרקמת מול עינינו. בדף הבא יירשמו לדורות כל סוגי העבודות שעבדו בהן פעם: מורה ומנהלת זכר צדיקות לברכה, וגננת זכותה תגן עלינו. כאן ייגמר ספר ההיסטוריה, כי אי אפשר לחזור אחורנית ולנהל חיים כבימי קדם, ולתעדם בספר הנכבד. עוד יבואו ימים בהם מי שממש ירצה תיאור מדויק של בניין בית ספר, יצטרך להזמין ארכיאולוג בכיר, וגם אז לא בטוח שמבוקשו יתמלא".

דוגמאות לטורים שפורסמו ב'בתוך המשפחה'

עוד היא המשיכה וכתבה באותו טור: "בימים בהם טרם חודשו הלימודים שאלתי את בעלי אם אפשר לשכור מורה לבנות ומלמד לבנים כמו בשנות הבעל שם טוב הקדוש. כך יש סיכוי שמאיר שלנו יהפוך לצמח צדיק בעצמו, ברבות הימים, כשמעייני המלמד יהיו נתונים אליו בלבד, בלי שום חבר להכעיס. ואולי הבנות סוף סוף ידעו איך לספור ספירה לאחור.

"בעלי חשב שאולי עדיף לקנות פרה או שתיים, שילמדו הבנות חליבה ויהיה להן מקצוע חיוני ומכניס ביד. הלא בישראל חסרות ביצים, באמריקה אולי יהיה חסר חלב השם ישמור, רק שהוא לא השיג מסכות בגודל מתאים לפרה, לכן ירד מהרעיון".

ומה באמת קורה אצלכם מבחינת הקורונה?

"הקורונה נגמרה אצלנו לגמרי כבר אחרי הגל הראשון, המפחיד והמאיים. מרגע בו פתחו את הכל בחזרה, שבו בתי הספר והחנויות לפעול כרגיל. אצל הגויים ישנן מסכות, אבל היהודים נוהגים כל אחד לפי פסיקת רבו - חלקם עוטים מסכות וחלקם לא משתמשים בהן כלל. כמובן שבחנויות של גויים ובתחבורה ציבורית, כמו גם במקומות ציבוריים כמו בתי חולים וכדומה אין מנוס ממסכה. על כל פנים - אין צורך חוקי להשתמש בה".

החלום: לנסוע לכותל

באיזה תחומים את רואה בעיקר הבדלים בין הישראלים לאמריקאים?

שרי בוחרת להשיב דווקא ברצינות: "אני חושבת שההבדלים בין הישראלים לאמריקאים מתבטאים בעיקר בכבוד לשני, בצנעת הפרט וביחסים דיפלומטיים ונימוסים – הן בעסקים והן ביחסי שכנות, בקניות ובהמתנה לאוטובוס או בכל תור אחר. אפשר לראות שאמריקאי ממוצע חי לעצמו, עסוק במשפחתו ולעולם לא יחטט בענייני השני, אלא אם השני יבחר לספר לו מיוזמתו. החיסרון הגדול בכך הוא שאין שימת לב למצוקת השני. כך לדוגמה, כששיפצתי את הבית, אף שכנה לא הציעה לי עזרה בארוחה או הזמנה לסעודת שבת – מה שאני יודעת שבארץ מובן מאליו. שלא תטעו לחשוב – יש אצלנו את כל צרכי הקהילה, כמו ארוחות ליולדות, ארגוני חסד לנזקקים וכדומה. אבל אם לא תבקשי עזרה, אז פשוט לא יציעו לך, מפאת הנימוס. אבל יש דבר אחד משותף לכל הנשים היהודיות – עצם החיים והמטלות הרבות שהחיים דורשים. אני חושבת שלכולנו, בכל מקום ובכל מצב, חסרות תמיד שעות ביממה, וזה בדוק".

ויש לה גם מסר לישראלים: "בחו"ל החיים אחרים. אולי יותר נוחים מהרבה בחינות, ואין ספק שכלכלית יותר קל להסתדר כאן. השפע כאן יותר גדול מאשר בארץ, יכולות הפרנסה רחבות יותר מעצם היותה של אמריקה גדולה וענקית בכל הממדים. אבל לכל דבר יש מינוס ופלוס. מה שבאמת חסר לי כאן זה משפחה קרובה ואחיות, בפרט בשבתות הקיץ הארוכות. מובן מאליו ומיותר לציין שהזכות לחיות בארץ הקודש היא פלוס ענק, למרות ועל אף הקושי. הייתי שמחה מאוד לנסוע עכשיו לכותל ולשפוך את הלב ולהתפלל קרוב לשמיים".