במחשבה תחילה לפרשת ויחי: למה לוותר על וילה ענקית וחמש מכוניות יוקרה?

"תגיד, מה הסוד שלך?", שואל קבצן אנגלי מתושבי לונדון את הקבצן לצידו, שוהה בלתי חוקי מאפגניסטן. "איך אתה עושה כל כך הרבה כסף?".

"מה כתבת על השלט שלך?" שואל האפגניסטני.

"כתבתי שיש לי אישה ושישה ילדים לפרנס", משיב האנגלי.

"למי אין אישה וילדים לפרנס? תהיה מקורי!", נוזף בו הקבצן הזר ומראה לו את השלט שלו: "חסרים לי חמישים שטרלינג לחזור הביתה, לאפגניסטן"...

* * *

השבטים מתאספים יחד ליד יעקב אביהם, וזוכים לברכות אישיות: יהודה מקבל גבורתו של ארי, יששכר נמשל לחמור הסובל עול התורה, אשר מקבל ברכה לפרנסה ברווח, "והוא ייתן מעדני מלך", ויוסף מתברך שיהיה חינו בעיני הכל ושלא תשלוט בו עין רעה.

בסיומן של הברכות אומרת התורה: "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר... איש אשר כברכתו בירך אותם".

המילים "אשר כברכתו", טעונות ביאור. אילו לא היינו זוכים לפירוט הברכות שבירך יעקב את בניו, היה נכון לכתוב שכל אחד זכה לברכה ייחודית, אולם לאחר שהתורה פירטה את הברכות שקיבלו כולם, מה טעם יש לחזור ולסכם "איש אשר כברכתו בירך אותם"?

"קניתי לאבא את המתנה הטובה ביותר", סיפר הבן הבכור בגאווה לשני אחיו. לאחרונה נפטרה האם, ואביהם - שגר במדינה רחוקה מהם - נותר מדוכדך מאוד, והם חיפשו להצהיל את רוחו. כסף לא היה חסר לאב, אולם תשומת הלב מבניו בהחלט נצרכה לו.

"בניתי לו וילה ענקית עם חוף ים פרטי", סיפר הבכור. "הווילה מכילה חדרים רבים, שבהם יוכל אבא לארח אורחים וליהנות משמש טובה וממזג אוויר נפלא".

"וכל היום הוא יהיה בין ארבעת הקירות?", סנט האח האמצעי ברעו הגדול ממנו. "אני קניתי לו חמישה רכבי פאר, שעליהם שילמתי מראש לחמישים שנה את כל ההוצאות שהוא יצטרך להוציא".

שניהם נשאו עתה עיניים אל הבן השלישי, הצעיר ביותר.

"אין לי כל כך הרבה אמצעים כמותכם", השפיל האח את עיניו במבוכה. "אני השגתי ושלחתי לאבא מטבע ארגנטינאי ששמעתי שהוא חיפש לפני כמה שנים".

"מטבע?!", שני האחים הגדולים קישתו את גבותיהם בתדהמה. לא ידעו אם לצחוק או לבכות. "עדיף היה שלא תשלח כלום!", גערו בו.

חודש עבר, ומכתב הגיע מהאב: "בני היקרים, תודה רבה על הדאגה לשלומי ועל המתנות הנפלאות ששלחתם.

"בני הבכור, תודה רבה על הווילה שבנית לי, אך זקנתי ואין בי כוח להתרגל מחדש לבית כה גדול. אני נשאר לגור בביתי.

"בני האמצעי, תודה רבה על צי רכבי הפאר, אך המכונית שיש ברשותי - מספקת את כל צרכי, ואיני רואה לנכון מדוע לבזבז כסף על חמש מכוניות שלא יבואו לידי שימוש.

"בני הקטן, תודה רבה מקרב לב על המטבע הנדיר ששלחת. איך ידעת שזה בדיוק מה שחסר לי להשלמת אוסף המטבעות שלי?!"...

בספר "הדרש והעיון", ביאר את לשון הפסוק באופן נפלא: בדרך כלל, כאשר רוצים לדעת מה חשוב ביותר בעיניו של אדם מסוים, עלינו להאזין לברכות בהן הוא מברך את סובביו, ובהן ניכר מה הדבר החשוב עבורו. אם הוא מברך את רעהו בחכמה, בכסף רב, בבריאות, בנחת מהילדים - הוא עצמו מחשיב את הנושא הזה, לכן הוא מפרגן אותו לאחרים.

שונה הדבר אצל יעקב אבינו: כאשר בירך יעקב את השבטים ולאחד העניק קלותה של איילה ולשני חטיפתו של זאב, היה הדבר משום שידע והכיר בכוחות הנפש שלהם מה שהם צריכים. לכן בירך אותם דווקא בברכה זו.

זה פירוש הכתוב "איש אשר כברכתו בירך אותם". הברכות היו מותאמות ספציפית עבור מי שקיבל אותן, הן היו הדבר הכי טוב שיכול היה לאחל לעצמו.

* * *

אז מה נותנים במתנה?

השאלה הזו חוזרת על עצמה פעמים רבות כשאנו מנסים לחשוב כיצד להביע את הערכתנו באופן הנאות ביותר.

התשובה הנכונה ביותר - לא רק למתנה, אלא גם לברכה, עזרה, הצעה - היא: לצאת מעצמנו.

להתנער לרגע ממה שאנחנו אוהבים/מעריכים/רוצים, ולרגעים ספורים לנסות לחשוב על המקבל. מה הוא היה שמח לקבל? מה יעזור לו לצרכים הספציפיים שלו?

יעקב מלמד אותנו את הדרך ביותר בה ניתן לתת: "איש אשר כברכתו בירך אותם".

זה לא חייב להיות גדול. זה יכול להיות גם מטבע קטן, אבל כזה שבדיוק חסר לשני.

מי שזכה למלא עבור השני חסרים, יודע כמה התענוג הזה משתלם. תשאלו את ההומלס מאפגניסטן...