סיון רהב מאיר: מה היה מרגש כל כך בהגעה של פולארד לישראל?

פרשת "ויגש", שקראנו בשבת שעברה, היא כנראה המרגשת ביותר בתורה: 22 שנים אחרי שהאחים זרקו את יוסף לבור, אחרי שהוא התגלגל לבית הכלא במצרים ואז הפך לבכיר בארמון המלוכה, הם נפגשים ומתאחדים.

כך מתואר המפגש של יוסף עם אחיו הצעיר בנימין: "וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ, וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו". רש"י מסביר שיוסף בכה על שני בתי המקדש שיקומו בירושלים, בנחלה של בנימין – ושעתידים להיחרב. אבל אנחנו עוד לפני יציאת מצרים, למה צריך לבכות ברגע מרגש כל כך על בתי המקדש שייחרבו מאות שנים אחר כך?

התשובה היא שבית המקדש ייחרב בעתיד בגלל שנאת אחים, שנאת חינם. ברגע זה, בפרשה, האחים סיימו לתקן קלקול עמוק ויסודי של שנאת אחים. הם בוכים מחשש שגם בעתיד הקללה הזו תמשיך ללוות אותנו, ועוד תחריב את הבית המשותף שלנו. הם בוכים כי אולי לא נסיק את המסקנות מהסיפור שהסתיים זה עתה – ממכירת יוסף, מהמריבה הקשה, מהניתוק, מהניכור אבל גם מההצלחה שלהם להשלים זה עם זה בסוף, ולהמשיך הלאה ביחד.

הם לא בוכים על עצמם, הם בוכים עלינו. האם למדנו את הלקח?

לדבר!

מזל טוב. כל כך הרבה חתונות התקיימו בימים האחרונים. חתונות קטנות שהוקדמו, רגע לפני הסגר. הנה עצה מהפרשה לכל הזוגות שהקימו בימים אלה בית קטן משלהם, בזמן המגיפה העולמית הגדולה: לדבר.

המפגש בין יוסף לאחיו נחשב לאחד השיאים בתורה. מה מוביל לפיוס ולאחווה? הדיבור. הרי כשיוסף היה נער, האחים אפילו לא הסכימו להחליף איתו מילה: "וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹום". גם אחר כך הוא מספר בקול רם את החלומות שלו, אבל לא משוחח איתם, רק מרצה ונואם. וכשהוא יוצא לחפש אותם ומתקרב אליהם – הם רואים אותו מרחוק, ומתכננים איך לזרוק אותו לבור. כלומר: הוא מדבר אליהם, אבל לא איתם. הם מדברים עליו, אבל לא איתו.

אחרי 22 שנה של נתק, זה קורה: "וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵיהֶם וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ". כמה לא מובן מאליו: "ואחרי כן – אחרי 22 שנים של נתק! – דיברו אחיו איתו". זו הדרך להתקדם במשפחה, בזוגיות ובכל מערכות היחסים בחיינו: במקום לשתוק זמן רב ולצבור כעסים – לפתוח את הלב, לשתף, לדבר בגילוי לב, ולהמשיך ביחד.

לא חייבים לתרום כליה

מה העצה שלך עבורנו? מה המסר הכי חשוב שלך לנערות בתקופת הקורונה? כך שאלו אתמול הבנות שהשתתפו במפגש שערכנו עם רחל הבר, יו"ר ארגון "מתנת חיים" לתרומות כליה. הנה כמה מהכלים שהיא המליצה עליהם, בעיקר לתקופה הזו:

• "אנחנו אף פעם לא משכנעים אנשים לתרום כליה, אנחנו רק מציגים את המציאות ומספרים על האפשרות לעזור. תזכרו: אי אפשר להכריח אנשים לעשות טוב. הטוב צריך לנבוע מתוכנו. אנחנו פשוט צריכים לרצות להיטיב לא רק עם עצמנו".
• "אני ממליצה לבנות מצווה לקבל החלטה: לעשות בכל יום משהו קטן וטוב, בלי שאף אחד אחר יידע. למשל עכשיו, בימי הסגר: אם האחות שלנו השאירה בגד על הרצפה, לקפל ולהחזיר לארון, בלי להגיד כלום לאף אחד. ממש להתאמן, פעם ביום, על עשייה כזו".
• "בעלי הקים את הארגון, ונפטר מקורונה. מאז שנפטר אנחנו רואים שהוא עוזר לנו מלמעלה, יש יותר ויותר תרומות כליה. אחד המשפטים שהוא היה אומר לי היה: 'לא לבעוט בייסורים'. אם קורה משהו רע, לא לבעוט, לא להתעלם, אלא לנסות לראות מה לומדים ואיך צומחים מזה. מאז פטירתו אני נזכרת במשפט הזה הרבה פעמים, וממליצה לכל אחד לא לבעוט כעת בקושי, אלא לראות מה אפשר לקחת ממנו".
• "אני לא חושבת שכל אחד צריך לתרום כליה, אבל כל אחד יכול לתרום. אפשר לתרום אוזן - להקשיב לחברות, אפשר לתרום לב - להיות רגישים וקשובים, אפשר לתרום עין טובה".

לפעמים לישון צהריים זו מצווה

חיים שיש בהם שלווה ורוגע הם ברכה. מעניין שכאשר יעקב נפרד מבניו בפרשה, הברכה הזו חוזרת שוב ושוב. ברגעיו האחרונים יעקב מביע סלידה מפזיזות, בהלה וחוסר שיקול דעת. לעומת זאת, הוא מברך את ילדיו במנוחת הנפש ויישוב דעת: "וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב", הוא אומר ליששכר. הנה סיפור קטן על מנוחה נכונה: יום אחד בשעת צהריים אמר הרב שלמה זלמן אוירבך לאשתו שתמסור לכל מי שיתקשר שהוא צריך להכין כעת שיעור. כשנכנסה האישה אל החדר הבחינה שהוא נח על מיטתו. הרי אמרת שאתה מכין שיעור, היא תמהה, היכן הספרים? מדוע ישנת? ענה הרב: גם לנוח לפני השיעור זו הכנה של השיעור. אם לא יהיה לי כוח, השיעור לא יהיה טוב.

אנחנו בתקופה מאתגרת. הורים טרודים צריכים לדעת לנוח ולהרפות בזמן, מורים עסוקים צריכים להחליף כוחות, אנשי ציבור ועובדים צריכים לעצום עין לפעמים. כך יהפוך העולם ליותר נינוח, מתון ואפקטיבי. כך יתקיים גם בנו חלק מברכתו של יעקב.

ברוך הבא, פולארד

אם להתעורר לפנות בוקר, אז לחדשות כאלה: בחמש בבוקר החלו להתפרסם התמונות של יונתן פולארד נוחת בישראל. מה היה מרגש כל כך ברגע הזה?

1. פולארד ירד מכבש המטוס, ואז סימן לראש הממשלה שבא לקבל את פניו להמתין רגע, עם כל הכבוד, ולפני הכל נישק את אדמת ארץ ישראל. מעבר לסיפור הפוליטי, המדיני, מעבר לאינטרסים של נתניהו וטראמפ, זה סיפור של יהודי שחוזר הביתה.

2. רגע, חוזר הביתה? הוא הרי אמריקני מבטן ומלידה, וזה בדיוק הסיפור. אלי ויזל אמר פעם שיהודי לא צריך להיות בארץ ישראל כדי לקרוא לה בית. בפרשת השבוע, פרשת "ויחי", כותב רש"י על רחל אמנו, שמחכה עד היום לכל אחד מבניה, לכל מיליוני הפולארדים שעדיין פזורים בעולם, עד לקיום ההבטחה: "ושבו בנים לגבולם".

3. פולארד עשה עוד משהו בשניות הראשונות שלו בישראל, לפני הנשיקה לקרקע: הוריד את המסכה. בסוף, אחרי 35 שנים של ציפייה, הוא מגיע הנה בעיצומה של מגיפה עולמית קטלנית. מי היה מאמין שכך תיראה ההגעה שלו לכאן, בלי חיבוק אחד אמיץ שאפשר לחבק אותו. במקום להמשיך יחד עם אלפי אנשים אל עצרת תפילה חגיגית בכותל, הוא יצא ישר לבידוד ביתי. אולי טוב שכך, מבחינת היחסים שלנו מול האמריקאים.

4. אז אפשר להתעסק עם השאלה למה בכלל ריגל (ההאשמה פה אינה נגדו, ברגע שישראל חתמה איתו על הסכם – יש לה אחריות כלפיו), ואפשר לדבר על הנזק ליחסים עם ידידתנו הקרובה (סביר להניח שלא יופעלו עוד פולארדים). בשורה התחתונה, אדם שהפך לסמל, שבמשך 35 שנים התפללו עליו (יש נערים ונערות, בעיקר בציונות הדתית, שהקדישו את מיטב שנותיהם למען "יהונתן בן מלכה"), אדם שהקריב ושילם מחיר כבד, שלא זכה להביא ילדים לעולם – יוצא כעת לחירות.

5. ואז הגיעו המילים של פולארד עצמו. "זו מדינה נהדרת", אמר האיש בלי להתלונן שהופקר, שהושאר מחוץ לשגרירות, שנשכח. "אנחנו רוצים להיות אזרחים פרודוקטיביים", אמר, והזכיר לנו שזה לא סוף פרשת פולארד, כפי שהכריזו חלק מהכותרות, זוהי ההתחלה. פולארד מתחיל כעת את החיים שרצה. "יש למדינה עתיד מזהיר, היא העתיד של העם היהודי", הוא המשיך. חשבנו שהנאומים הפוליטיים החשובים מגיעים בשמונה בערב, לפעמים אפילו בקצב של שניים במקביל, אבל מתברר שהנאום הכי חשוב לתקופה הזו נישא בחמש בבוקר בנתב"ג. נאום פשוט שמזכיר, בימים של פילוגים וסכסוכים פוליטיים מכוערים, שיש לנו סיפור משותף.