מהו המסר המיוחד הנלמד מפרשת השבוע?

החלק האחרון בפרשה עוסק בחשש אחי יוסף מנקמתו לאחר פטירת אביהם, ובבקשת המחילה שהעבירו בשם האב: 'ועתה שא נא לפשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך...' יוסף באצילות מדהימה מרגיע אותם, כביכול אין לו על מה לכעוס: 'אלקים חשבה לטובה למען עשות כיום הזה להחיות עם רב'.

לאור סיומו המוצלח של הסיפור, האפי הנד מבחינתו של יוסף – סביר שקהו מעט רגשות הכעס, וגם קל לתפוס שהכל היה מסובב מלמעלה...

אולם הרי ישנו מקטע אחד שלא השתלב בכל הפאזל של התהליך להמלכת יוסף. הורדתו לבור שלפי דברי חז"ל היה בור מלא נחשים ועקרבים, ויוסף היה בו בבהלת מות, לא היתה הכרחית למבנה הסיום המוצלח, גם אילו מכרוהו בלא להורידו לבור תחילה היה התהליך נמשך. נמצא כי כאן בודאי ישנה סיבה לקפידה וכעס, אולי זה אפילו מעורר כעס גם על מה שהתברר לבסוף כטובה, אולם יוסף עובר על הכל לסדר היום... מהיכן מקורן של המידות הנפלאות הללו – כח הויתור והסלחנות?

אולי השאלה מעיקרה אינה במקום, הלא יוסף הוא בנו של יעקב בחיר האבות, נכדם של אברהם ויצחק. עם זאת דומנו כי יש להצביע על שורש הותרנות והסלחנות של יוסף אצל רחל אמו. ביום כלולותיה המיועדים עם יעקב אשר להם היא מצפה יחד עמו שבע שנים, היא נוכחת לראות כיצד אביה מכניס את לאה אחותה במקומה. היא לא מופתעת מכך, רחל מכירה את אביה וכבר תכננה מראש עם יעקב כיצד לחשוף מרמה כזו העלולה להתפתח, והם קבעו ביניהם סימנים מוסכמים... אולם לפתע היא מתבוננת בבושה הגדולה שלאה עלולה לעמוד בה, בהיחשפה בקלונה בפני יעקב ורחל מותרת על כל חלומותיה. אין לה שום הבטחה שיעקב יקח גם אותה אחר כך, יתכן גם שיכעס עליה מאד על שיתוף הפעולה הזה, אולם על הכל היא מותרת למען כבוד אחותה.

האם אין זו מורשת להפליא המהוה בסיס לויתורו וסלחנותו של יוסף?!

בביקורו האחרון של יוסף אצל אביו, אומר לו יעקב: 'ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בעוד כברת דרך לבא אפרתה ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם' ומפרש רש"י שיעקב הסביר לו כי קברה שם כדי שתעמוד על בניה בתפילה בעת לכתם בגלות בבל. הרש"ר הירש זצ"ל עומד על כך, שהיה מתאים יותר לדברים אלו להיאמר כאשר ביקש יעקב מיוסף שיעלהו בכל מחיר לארץ ישראל למערת המכפלה, כאן מתבקשת מאליה ההבהרה מדוע את רחל לא לקח לשם?

ומפרש הרב הירש כי כאן רומז לו יעקב: רחל הפסידה לכאורה מוויתורה על קבורה במערה הנכספת, כשם שלמראית עיניים הפסידה בהכנסת לאה לבית יעקב והנה היא זו שנקברה עם הבעל הנעלה... אך לא כן! הנני נותן לך, יוסף בן רחל, את הדרגה הנעלה ביותר ששני בניך יהיו אף הם מן השבטים, וכאן הוא מעמיד את מנשה ואפרים: 'כראובן ושמעון יהיו לי'. בך, יוסף בני, בזכות אמך המוותרת על מעלת הקבורה למען הדורות העתידים ללכת בגלות - תתקיים ברכת ה' 'ונתתיך לקהל עמים'.

כוחה של אמא

והננו מוסיפים את דברי המדרש המצרפים בעצם את שני הוויתורים של רחל למקשה אחת של ביטול עצמי למען הזולת.

מה היא תפילתה של רחל בעת ילכו בניה לגלות? 'קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה כי נענו', ואמרו חז"ל במדרש (איכה א' כ"ד): "כך אמרה רחל לפני הקב"ה 'ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה רבה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים, וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי יעץ אבי להחליפני בשביל אחותי, והוקשה עלי הדבר עד מאד, כי נודעה לי העצה והודעתי לבעלי ומסרתי לו סימן שיכיר ביני לבין אחותי כדי שלא יוכל אבי להחליפני, ולאחר מכן נחמתי בעצמי וסבלתי את תאותי ורחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה, ולערב חילפו אחותי לבעלי בשבילי ומסרתי לאחותי כל הסימנין שמסרתי לבעלי...'". עד כאן לשון המדרש.

ממקום קבורתהּ המבודד, מבקשת רחל על העם הגולה, אנא ה' זכר לי ולזרעי את הוויתור הקשה והכואב למען כבוד אחותי... והקדוש ברוך הוא משיב לה 'מנעי קולך מבכי ועיניך מן דמעה כי יש שכר לפעולתך ושבו בנים לגבולם...'.

את קו הסלחנות והוותרנות הזה ממשיך יוסף למען שלמות האומה, הכאב עדיין צורב אך יוסף אינו נוקם אלא מפייס. הוא ואמו זוכים לשכר נצח ולתוספת שני שבטים אשר כל אב מברך את בנו בשמם 'ישימך אלקים כאפרים וכמנשה', כפי שאמר יעקב 'בך יברך ישראל', ולעת נעביר את הברכה הזו לילדינו, ננסה להעביר גם את המסר העומד מאחוריה, מויתור לא מפסידים. בטווח של חיי נצח השכר משולם בכפלים!

וקצת אקטואליה. השבוע הזה היה עוד שבירת שיא בפוליטיקה הישראלית. אלו שאמורים להיות מנהיגים, גילו עוד פרק מרשים ב'לשים את האגו במרכז', הציבוריות הישראלית – הפוליטית לא גומרת לבזות את עצמה במרדף אחר הכבוד.

חשוב בימים אלו להזכיר לעצמנו את האצילות היהודית המושרשת בדמנו, את היכולת לוותר ו'לשים את האגו בצד' באמת, ולצפות לימים טובים 'והשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך בכתחילה – אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה'.