פרשת ויחי לאור המהר"ל: למה דווקא אמא רחל היא זו שבוכה על בניה?

יעקב פונה ליוסף ומשביע אותו כי לא יקבור אותו במצרים, ובאותה עת אומר ליוסף (בראשית מ"ח, ז'): "ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה, ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם".

מבאר רש"י כי יעקב התנצל בפני יוסף ואמר לו: "אף על פי שאני מטריחך להוליכני להיקבר בארץ כנען, לא כך עשיתי לאמך, שהרי סמוך לבית לחם מתה, ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ. וידעתי שיש בלבך עלי (תרעומת). אבל דע לך, שעל פי הדיבור (נבואה) קברתיה שם, כדי שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן, ויהיו עוברים דרך שם, יוצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר (ירמיה ל"א, י"ד) "קול ברמה נשמע... רחל מבכה על בניה". והקב"ה משיבה (שם, ט"ו-ט"ז) "יש שכר לפעולתך נאם ה'... ושבו בנים לגבולם".

למה בוכה דווקא אמא רחל?

שואל המהר"ל בספרו "גור אריה": "למה רחל בוכה יותר משאר האימהות"?

בני ישראל הגולים מארצם הם גם בניהם של שרה ורבקה, וגם בניה של לאה גלו מארצם. מדוע קבעה אם כן ההשגחה העליונה כי דווקא רחל לא תקבר במערת המכפלה אלא בדרך, כדי שתתפלל על בניה. מדוע בוכה דווקא האמא רחל? אין זאת אלא שלרחל עומדת זכות יתירה, מעבר לשאר האמהות, שיש בכוחה להושיע. מהי זכות זאת?

רחל ויתרה ללאה והקב"ה יוותר לבניה על חטאם

המהר"ל מביא בהקשר זה את דברי המדרש (איכה רבה, פתיחתא אות כ"ד) "רחל אמנו אמרה לקב"ה בעת שהגלה את בניה: 'במה חטאו בני שהבאת עליהם פורענות שכזו? שמא חטאו בעבודה זרה שנקראת 'צרה' (אשה שנייה של הבעל נקראת צרה של האישה הראשונה, וגם עבודה זרה משולה ל'צרה', שהרי העובד אותה אינו נאמן לקב"ה לבדו)? הלא גם אני אהבתי את אישי יעקב, ועבַד עבורי שבע שנים. ולבסוף נתן לו לָבָן - אבי, את לאה - אחותי לאשה. ולמרות אהבתי ליעקב מסרתי לאחותי את הסימנים. אני בשר ודם ואתה מלך רחמן. על אחת כמה וכמה שתרחם עליהם. והקב"ה משיב 'יש שכר לפעולתך... ושבו בנים מארץ אויב'".

כלומר, רחל היא זו שמבכה על בניה, שכן יש לה זכות ייחודית הנובעת מכך שרחל אף מסרה ללאה את הסימנים שנתן לה יעקב כדי לזהות שאין מכניסים לו אישה אחרת. רחל ויתרה לאחותה לאה על ייחודיותו של יעקב כבעלה, והסכימה שגם לאה תהא אשתו של יעקב. בזכות זו מתבקש הקב"ה לוותר לעם ישראל שלא שמרו על ייחודיות האלוקות ועבדו עבודה זרה.

מצווה אינה מכפרת על עבירה

המהר"ל (בספרו נצח ישראל פרק ל"ד) מקשה על דברי המדרש הללו, וכי "מכיוון שרחל קבלה עליה את הדין באהבה ולא ביישה את אחותה, ימחל הקב"ה לישראל שעבדו עבודה זרה"?

נראה כי שאלה זו נובעת מן הכלל כי אין מצווה מכבה עבירה. כלומר, מצווה מזכה בשכר רב אבל אין בה כדי להביא לכך שלא ייפרעו מן האדם על עבירות שעשה, ואשר לא חזר עליהן בתשובה.

בתורה נאמר (דברים י', י"ז) כי הקב"ה "לא ישא פנים ולא יקח שוחד". מפרש הרמב"ם את המשנה באבות ד', כ"ב כי הקב"ה "לא יקח שוחד של מצוות", ומבאר הרמ"ק בספרו "תומר דבורה" בפרק א' "אפילו צדיק גמור ועשה עבירה אחת, דומה לפניו כאילו שרף את התורה, עד שירַצה את חובו ואח"כ יקבל שכר כל מצותיו". הרמ"ק מוסיף ומבאר: "וזה חסד גדול שעושה הקב"ה עם הצדיקים, שאינו מנכה מן המצות, מפני שהמצוות חשובות מאד ומתעלות עד כיסא הכבוד, והיאך ינכה מהן בשביל העבירות? אלא הקב"ה גובה חוב העבירות ומשלם שכר כל המצוות".

אם כן, כיצד ייתכן כי מעשה החסד של רחל מנע את הענישה על עבירת עבודה זרה של בניה?

רחל מסנגרת על בניה

המהר"ל מבאר כי רחל אינה פונה לקב"ה כי יושיע את בניה בשכר מצוותיה, אלא מסנגרת עליהם. רחל מעוררת טענה הנובעת מקשר מהותי המתעורר בין המעשה שעשתה היא בעת שהסכימה לכך שיעקב יישא עוד אישה, לבין העבירה של עבודה זרה שעברו בניה. במעשה שעשתה רחל יש כדי ללמד זכות על המעשה שעשו בניה כשחטאו בעבודה זרה. כדי לעמוד על מהותו של קשר זה מבאר המהר"ל את המושג של אחדות ושניות שעליו נעמוד להלן.

יש היקש בין האחדות של יעקב לאחדות הבורא

במדרש בראשית רבה ע"ז א' מצינו כי "כל מה שהקב"ה עתיד לעשות לעתיד לבא, הקדים ועשה ע"י הצדיקים בעולם הזה. בכלל זה, נאמר על הקב"ה (ישעיהו ב', י"א) "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא", ואף לגבי יעקב נאמר (בראשית ל"ב, כ"ה) "ויותר יעקב לבדו".

ההיקש בין אחדות הבורא לבין לבדיותו של יעקב מעוררת קושי חריף. הקב"ה מופשט ונעלה מכל הוויה שהיא. כאשר אנו אומרים על הקב"ה כי הוא "היה הווה ויהיה" אין הכוונה כי הוא היה פעם ויהיה גם מחר, אלא הרבה מעבר לכך: הקב"ה אינו מוגבל ותחום בתחומי הוויה של זמן ומקום. ההיקש של יעקב לקב"ה מלמד אפוא כי אף יעקב נשגב ונעלה מעבר לתחומים של זמן ומקום.

מה פשר הדבר?

דבר מופשט וקדוש אינו נפרד לחלקים

המהר"ל בספרו "גור אריה" על פרשת ויצא מביא את דברי רש"י (בראשית כ"ח, י"א) כי יעקב הניח אבנים מסביב לראשו בעת שלן בהר המוריה, מפני שהיה ירא מפני חיות רעות. "התחילו האבנים רבות זו עם זו, זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו, וזאת אומרת עלי יניח. מיד עשה אותן הקב"ה אבן אחת". שואל המהר"ל "מה ריב היה לאבנים שאין בהם דעת"? משיב המהר"ל כי יעקב היה קדוש ומופרש מכל עניני העולם "ודבר שהוא קדוש - הוא דבר שלא יתחלק והוא אחד... כי אין חילוק וריבוי בדבר שכלי". כלומר, דבר פיסי תחום בממדים של זמן ומקום ויש לו גבולות ברורים של אורך רוחב ונפח. לכן, גופים פיסיים נבדלים זה מזה ויש הפרדה ביניהם. לעומת זאת, דבר רוחני הוא מופשט וממילא אינו תחום בגבולות של זמן ומקום. דבר רוחני לא ניתן להפריד לחלקים. בהתאם לכך יש להבין כי יעקב שהיה מופשט - ביטא אחדות.

"לפיכך האבנים אשר למראשותיו נבלעו באבן אחת, להורות על מעלת יעקב". ואכן, על יעקב נאמר בחז"ל (שבת דף קי"ח עמ' ב') כי הוא נחל נחלה "בלי מצרים" ובלא גבולות תחומים ומחולקים, בבחינת "ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה".

האחדות חייבה שתהיה ליעקב אישה אחת

יעקב נשא שתי נשים, ויצאו ממנו שתי מלכויות נפרדות, נבדלות ושונות זו מזו "מלכות יהודה" שבאה מלאה, ו"מלכות ישראל" שבאה מאפרים, שהינו צאצא של רחל.

פירוד זה אצל יעקב על שום מה? הן האבנים אשר שּם יעקב למראשותיו התאחדו לאבן אחת, שכן קדושתו של יעקב חייבה אחדות. באותה מידה היה מן הראוי שתהיה ליעקב אישה אחת, שממנה יצאו כל שנים עשר השבטים. במקרה זה לא היה יהודה נולד מלאה, ואפרים לא היה יוצא מרחל אלא כולם היו מאוחדים במלכות אחת.

האחדות של יעקב רק לעתיד לבוא

נראה כי המציאות האחדותית של יעקב אינה מתקיימת בעולם הזה ויש להמתין להתגשמותה עד לעתיד לבוא. עם ישראל לא יהיה חצוי בימות המשיח וזהו זמן שתשרור בו אחדות. הנביא יחזקאל מנבא (פרק ל"ז, ט"ז-כ"ב) "ואתה בן אדם קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה...  ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף... וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך... כה אמר ה' אלוקים הנה אני לוקח את בני ישראל מבין הגוים אשר הלכו שם וקבצתי אתם מסביב והבאתי אותם אל אדמתם. ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל ומלך אחד יהיה לכולם למלך ולא  יהיו עוד לשני גוים ולא יחצו עוד לשתי ממלכות". נבואתו של יחזקאל תתקיים רק לעתיד לבוא, ועד אז המציאות האחדותית אינה קיימת ושורר פיצול חמור בין אפרים ליהודה.

עד לימות המשיח שורר פירוד גם בהתגלות המציאות האלוקית

יעקב נשא שתי נשים ועם ישראל נפרד לשני חלקים, שכן המציאות האחדותית מתקיימת רק לעתיד לבוא. ראינו כי יש היקש בין אחדותו של הקב"ה לאחדותו של יעקב. ובכן, בדומה למציאות המפולגת אצל יעקב, נאמר (ישעיהו ב', י"א) "ונשגב ה' לבדו - ביום ההוא".

אחדות הבורא תהיה ניכרת לכול רק לעתיד לבוא ועד אז סובל העולם מעבודה זרה.

כך מצינו ברש"י על הפסוק (דברים ו', ד') "ה' אלהינו ה' אחד" – "ה' שהוא אלהינו עתה ולא אלהי האומות, הוא עתיד להיות ה' אחד, שנאמר (צפניה ג', ט') 'כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'' ונאמר (זכריה י"ד, ט') 'ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד'". במציאות העכשווית נראה הדבר כי אין ניכרת אחדותו של הקב"ה ככוח היחיד הקיים בעולמנו ויש כביכול גם כוחות טומאה, הנחזים להיות ישות נוספת.

טעמה של השניות עד לימות המשיח

המהר"ל מבאר כי ככל שדבר מרוחק ממציאותו השלמה והאחדותית של ה' כן הוא מגושם יותר ולוקה בשניות. וייתכן כי הטעם לכך שבמציאות הנוכחית אין אחדות הבורא ניכרת נעוץ בכך שהקב"ה נתן בחירה לאדם לבחור האם הוא מאמין בקב"ה או כופר במציאותו. בחירה מחייבת שיהיו כביכול שני צדדים שיש לבחור באחד מהם. על כן המציאות נראית לנו שניונית ולא אחדותית.

עבודה זרה משמעה מציאות של שנִיוּת

המהר"ל בספרו "באר הגולה" (באר ב') מבאר כי המציאות של עבודה זרה נקראת שנִיוּת, והיא עומדת בסתירה למציאות האחדותית של הקב"ה. זוהי ה"סיטרא אחרא" - הצד השני, הלעומתי, למציאות האחדותית של הבורא. זהו פשר דברי הגמרא כי יש לחשוש מ"זוגות" כלומר משנִיוּת.  במסכת פסחים דף ק"ט עמ' ב' מצינו כי לעולם "לא יאכל אדם תרי (שניים), ולא ישתה תרי". כוחות הטומאה מתבטאים בשניות ובפיצול, ושולטים בכל מקום שבו יש פירוד וחלוקה. על כן, שאלה הגמרא שם, כיצד שותים אנו בליל הסדר ארבע כוסות ואיננו חוששים לזוגות? הגמרא משיבה שם כי "כוס של ברכה מצטרף לטובה ואינו מצטרף לרעה". כלומר, קדושת הקב"ה דוחה מכל וכל את כוחות הטומאה השניוניים הללו. אכן, המהר"ל מבאר כי "כאשר האדם דָבֵק באחדות של הקב"ה - האחדות שלו מבטלת את כוחות הטומאה של "המזיקים" שאין בהם אלא שניות".

רחל הכניסה את צרתה כי במציאות הנוכחית אין אחדות

לאור מהלך הדברים האמור מבאר המהר"ל, כי "רחל ידעה שיעקב ראוי שישא שתי נשים, כי אין העולם הזה - שהוא עולם החלוק והפירוד - ראוי שיהיה הכל באחדות. ואילו לא היתה ליעקב אלא אשה אחת, היו ישראל אחד. מפני שראתה רחל דבר זה (שהעולם במציאותו העכשווית אינו אחדותי) - קיבלה באהבה".

כלומר, לא היה זה רק ויתור אישי חריף מצד רחל על ייחודיותו של הקשר שלה עם יעקב. הרבה מעבר לזה. הייתה זו הסכמה לפיצול של עם ישראל לשתי מלכויות ולמציאות שניונית, הנובעת מן ההכרה שאחדות תתקיים רק לעתיד לבוא. 

במציאות הנוכחית - הקב"ה יסלח על עבודה זרה

בהתאם לכך, מובנת תפילת רחל לקב"ה כי יסלח לבניה על עוון עבודה זרה, שהרי עד לעתיד לבוא, בפנינו מציאות שאין בה אחדות, ורחל ויתרה ויתור אישי כבד בשל הכרתה בעובדה מצערת זו. 

"לפיכך ראוי שימחל הקב"ה לישראל, כי מפני שאין אחדות בעולם הזה, ועדיין העבודה זרה בעולם - זהו שגורם לישראל לחטוא". כלומר, רחל היא האמא היחידה שמתפללת על בניה בצאתם לגלות, שהרי חייה גילמו את הביטוי החד ביותר למציאות שבה אין אחדות ויש פירוד כואב והכרחי. על כן, כמי שעשתה ויתור כואב בהכרה והשלמה עם מציאות שניונית זו, יכלה רחל לסנגר על בניה מפני העוון של עבודה זרה השורר במציאות של פירוד ושניות. 

רחל מבטאת את אחדות עם ישראל

המהר"ל מוסיף ממד נוסף ומציין, כי כאשר נאמר "רחל מבכה על בניה" אין בכיה מוגבל לבניה שלה אלא לכלל ישראל, ולה ראוי להבטיח "ושבו בנים לגבולם". רחל ויתרה ללאה על הייחודיות בבניין ביתו של יעקב, ומשום כך היא מקובלת גם על בניה של לאה ומסמלת את האחדות של עם ישראל לעתיד לבוא. משום כך נקראת "רחל" גם בשם "בית יעקב" ו"כנסת ישראל" וגם בשעה של פירוד, עת שישראל נפרדים מעל הקב"ה ומפוזרים בכל הארצות, יש להם כוח המקשר ומקבץ אותם, שכן רחל מחברת אותם. "ובזכותה של רחל יהיה להם קבוץ גמור לשוב לגבולם. לפיכך, כאשר הוגלו ישראל, היתה רחל מבקשת רחמים, שאין ראוי שיהיה לישראל פירוד, כי היא קיבוץ לבית יעקב. והקב"ה משיב לה כי אף על גב שהוגלו לשעה, הרי שבזכותה, שהיא מחברת ומאחדת הכול - ישובו לגבולם".

נמצאנו למדים כי לעתיד לבוא נזכה לתקן עולם במלכות ש-די ותשרור מציאות של אחדות הבורא. אולם, עד אז חיים אנו בעולם שבור, שבו יש שניות ולמציאות יש פנים לכאן ולכאן. הוספנו וציינו כי אחדות הבורא אינה גלויה, ולאדם ניתנה האפשרות לבחור בין פניה השונים של המציאות. מחמת שיברה של המציאות יש חטאים ואין אחדות בעם ישראל. רחל היא זו שמבכה על בניה, שכן במסירת הסימנים ללאה הסכימה לפיצול של עם ישראל לשתי מלכויות ולמציאות שניונית ועל כן בידה ללמד סנגוריה על מציאות של חטא בעולם שניוני זה. אבל, דווקא ההכרה במציאות של שניות הביאה את רחל לאיחוד של עם ישראל שהרי ויתרה ונתנה מקום גם לאחותה. אחדות זו הנובעת מוויתור אישי היא נקודת האור גם במציאות של שניות ובזכותה ניוושע, ונזכה לימים שבהם נראה עין בעין כי ה' אחד ושמו אחד. 

מתוך הספר "לאור המהר"ל על פרשה ומועד", מאת עו"ד אברהם וינרוט