"את מתלבטת? אז אולי לא תקני כלום?"

התקשרתי אל עצמי מחנות הדילמות, ואמרתי לי חד משמעית בקול תקיף: אפרת, נשמה, אם את לא מחליטה עכשיו מה לקנות, יקרה מה שקרה כשהיית קטנה והתלבטת והתלבטת. ככה את רוצה שיקרה? כי אם לא, אז קדימה, להחליט וזהו.

אנחנו פוגשות את "כפליים מחשבות" בתוך עצמנו כל הזמן. נושאים גדולים ונושאים קטנים.

כמעט כל תחום בחיינו מביא אלינו רגע של צורך לקבל החלטה אחת מתוך שתיים.

כך או כך.

כזה מול כזה.

כדאי מול אולי.

כל דילמה היא לפחות כפליים מחשבות שמסתובבות במוחנו ולוקחות לנו מקום על ההארד דיסק, מקום שאנחנו צריכות בשביל דברים אחרים.

מחשבה אחת אומרת שאם אבחר כך אז התסריט יכול להיות כך, ואם אבחר אחרת יהיה אחרת.

מה קורה למוח שלנו בתהליך הכפול הזה של קבלת ההחלטות?

יש נשים שיכולות למשוך נושא מתלבט שנים רבות, יש שמיד חותכות, שלמות עם החלטותיהן, וממשיכות הלאה.

כשהייתי קטנה, ונגיד שהייתי הולכת עם אבא לחנות אחת, נגיד צעצועים, או בגדים, והייתי מתלבטת מה לקנות, מה כדאי, מה שווה, היתה לי רשות לבחור רק דבר אחד, כי ככה סיכמנו בבית, וזה סיכום שהיה ממש בסדר מבחינתי.

קשה היתה עלי ההתלבטות.

עכשיו, כשאני מוכנה להגיד את זה בלי לכעוס, חינכו אותי, בפרופורציות שלנו, חינוך לצניעות צרכנית. גרנו בתוך אנשים עם הרבה כסף, אבל ההורים שלי, שני אנשי תקשורת שכירים, התפרנסו ממילים, מלדבר. משכורת יפה, לא היה חסר לנו כלום, אבל ג'יפ וג'קוזי, לא היו שם.

 חינכו את אחי ואותי לקנות במחשבה, להעריך את הכסף של ההורים, לשקול הוצאות, להודות.

בזו קצת ל"נובורישים" שהרוויחו מהר, השוויצו ולא מילאו תוכן את הרווחים שלהם.

לא היה לי אף פעם ממש תקצוב של כסף כיס שהייתי צריכה לעמוד בו, אבל נגיד שנסענו פעם לטיול משפחות של ארבע מדינות בשלושה שבועות, ואני הייתי בגיל הזה של נערות, הגיל שצריך לקנות בו כל היום בגדים, הגיל הזה של איך אני נראית ומה יגידו החברות בכיתה, הכי אני שמחה שהגיל הזה עבר לי.

אני זוכרת שאמרתי להורים שלי באותו הטיול (משפחת היימן מהגבעה הצרפתית היתה איתנו, מחנה ריכוז דכאו, מינכן, אוסטריה, צפון איטליה), שאת הכסף שהם מוציאים בטיול על אוכל ושתיה, אני לא צריכה. פת במלח תנו לי, ואת כל מה שחסכתי לכם בסעיף הזה של ההוצאות, מה שהיו אמורים לשלם עלי במסעדות, תחשבנו לי במצטבר שילינג אחרי שילינג ותנו לי, אני אקנה מזה בגדים.

הם לא הסכימו לסידור.

ממש לא הסכימו לסידור.

אבא שלי אפילו קרה לתופעה בשם, "אנורקסיה גרדרובה", ומאז זה נשאר מושג מצחיק במשפחה. חוסכת כסף מצ'יפס והמבורגר עבור חולצה.

אבא אמר שזו מחשבה ריקנית. הוא לא אהב סגידה לסמרטוטים, ואני ממש חשבתי שהסמרטוטים האלה הם הכי חשובים.

בתורת המשחקים של מחשבות הכפליים קיבלתי עוד חינוך על הראש.

בזמן שהייתי מתלבטת בחנות על הדבר האחד הזה שמותר לי לבחור, ואבא היה כבר מאבד סבלנותו מכמות ההתלבטות שלי, הוא היה אומר לי בקול נעים ומבין כיועץ, "אז עזבי, אל תקחי כלום".

זה ממש לא היה עוזר לי להחליט. הייתי יוצאת מהחנות עם אכזבה גדולה, עם בור ליד הלב.

אכזבה מעצמי, כי באו לקנות לי, ולא ידעתי לקבל החלטה, וכי יצאתי נטולת שקית מכאן ומכאן.

שנים אחר כך, כשסיפרתי את ההתלבטות שלי ואת מחשבות הכפליים לחברתי, כשהיא, התקשתה להחליט משהו בחנות, וייעצתי לה את מה שאבא ייעץ לי, "אז עזבי, אל תקחי כלום", היא התפוצצה מצחוק ואמרה: "אבא שלי, על אותן כפליים מחשבה בדיוק, היה אומר לי, "את לא יודעת מה להחליט? קחי את שניהם".

ואני הרגשתי אחרי הסיפור שלה איזה אבא נדיב יש לה, אבל שנים אחרי הבנתי שמבחן המרשמלו של אבא שלי, עם אחריות ודחיית סיפוקים, הביאו אותי למקומות נכונים יותר בחיים.

לה יש עד היום, כך אני חושבת, הרבה בגדים, ולי יש הרבה מחשבות, רעיונות, ונקודות מבט על התמודדויות וחיים.