למה אין פרופורציה בין ההנאות שלנו לתחושת הסבל שבנו?

לפני יומיים אמר לי השכן: "רק ירדתי שנייה להוריד את הכלב, ופתאום הגיח מאי שם פקח עירוני ושאל אותי: 'איפה המסכה שלך?'. לך תסביר לו שזה רק ענין של שנייה. אותו זה לא עניין בכלל! בלי לרחם הוא הגיש לי דו"ח ע"ס 500 שקלים. אני כועס עליו נורא. אבל מה? מאז, כשאני יורד רק לרכב - אני שם את המסכה ליתר בטחון".

למה בעצם קנסות ועונשים הם קטליזטור לשינויים?

שני חוקרים זוכי פרס נובל בשם פרופ' כהנמן ופרופ' טברסקי גילו שיש בתוכנו כוח המפעיל אותנו, הנקרא: "שנאת ההפסד".

אם מתרחשים בחיינו דברים טובים, ואכן מתרחשים, כגון טיול, רווח כספי, בריאות, לידות - אנו נהנים מהם קצת, אבל הם לא מנהלים אותנו מספיק ולא משפיעים על חיינו מספיק.

אבל אם קורים דברים רעים, כמו הפסדים כספיים, מחלות, פרידות - אנו סובלים הרבה. כך שהכאב מההפסד הוא כפול מתחושת ההנאה הבאה בעקבות פעולת הטבה לעצמי, וזאת משום שהסבל משמש כסמן לתיקון עבורנו, ובתור שכזה, הוא קיים בכדי שנחוש אותו על בשרינו ובתוככי נפשנו.

הוא למעשה תוצאת החטא - במובן של החטאת המטרה.

הוא סוג של בקרה חיצונית, המאותתת לנו כי סטינו מהנתיב הראשוני אשר היה מיועד לנו.

על כן הרושם שמותיר אחריו ההפסד גדול הרבה יותר מאשר הרושם שמותירה אחריה ההנאה, זאת משום שההתקדמות הנדרשת מאתנו בחיים מתבצעת רק על סמך הנפילות שלנו, היוצרות בנו את תחושת ההחמצה וההפסד.

ההנאה שלנו מחיים טובים לא בונה בנו מידות ולא תורמת לפיתוח האישיות שלנו. טיול לחו"ל, קניית רכב, מסעדה טובה או אפילו הבריאות האיתנה שאני מצוי בה אינם מצליחים לגרום לי הנאה צרופה למשך זמן ממושך, ואינם מסוגלים להשפיע לטובה על האופן בו אחיה את חיי.

כמעט שלא קרה שאדם הפך למאושר רק מפני שהלל בכל בוקר את מצבו הבריאותי התקין. לעומת זאת, ניתן למצוא לא מעט אנשים מדוכאים שאיבדו את החיות בגלל אובדן יקיריהם.

הסבל אשר מותיר האובדן גדול יותר מאשר ההנאה המופקת מבריאות איתנה.

 אותו עיקרון גם לגבי תחושות המתלוות לחטא. אין אדם אשר יחטא ולא יחוש במוקדם או במאוחר את טעמו המר של החטא, ואילולא היה טעמו כה מר, היינו מן הסתם מצויים בעולם מופקר וחסר מוסר.

תחושת הצער והסבל הנורא הפוקדים אותנו לאחר ביצוע עבירה או מעשה שלא תאם את ערכינו הפנימיים היא אנושית ביותר, ומראה על מידת המוסריות שבנו.

לעומתה, תחושת ההנאה אינה מתווה לנו כל הכוונה לצעידה בדרך הנכונה, היא אינה משמשת לנו כתמרור אזהרה... לעיתים, אם אנו סוגדים לה יתר על המידה, היא אף מפתחת בנו תחושת ריקנות איומה.

אנו שונאים להפסיד, כי התחושות הקשות שבאות בעקבות ההפסד מלמדות אותנו משהו על עצמנו. הן מעלות בנו ייסורי מצפון, הן גובות מאיתנו מחיר או תחושת ביקורת קשה המלווה אותנו לאורך זמן, מה שאין כן בתחושות ההנאה.

היא רגעית, חולפת וחסרת השפעה מהותית על אורחות חיינו.

בספר בראשית נפרשים מספר פסוקים החושפים את ההתמודדות הקשה של אדם הראשון לאחר החטא, ובהם טמון המסר העיקרי. שאלת ה"איכה" אותה נשאל אדם הראשון היא קריאה לבדיקה מחודשת למצבי המוסרי. התודעה המנוסחת בפסוק "ותפקחנה עיני שניהם" (בראשית ג', ז') מגיעה מיד לאחר ביצוע החטא, ובעקבותיו. בהמשך, בליווי של ה', מתחיל האדם לתהות על קנקנו, ועוד לפני שמיעת עונשו הוא כבר מתייסר בנפשו.

לעומתם מוקדש רק פסוק אחד המדווח באופן לקוני על המעשה עצמו, ואפילו ההנאה שהופקה ממנו לא נזכרת. פסוק ו': "ותיקח מפריו ותאכל ותיתן גם לאישה עמה ויאכל".

אין שום ערך לפעולה אם היא לא מצליחה להשפיע עלי נפשית, כל שכן אם היא יוצרת בי רק הנאה רגעית וסתמית.

אין בה, בהנאה, אינדיקטור על מהותי או על האישיות שבי. אבל בתחושה הקשה המגיעה מהחטא – יש.

היא מעלה בתוכי את הצדדים האפלים שבי, שביקשתי לברוח מהם. היא יוצרת בי פער בין מי שאני לבין מי שרציתי להיות. היא גורמת לי לחוש באפסיותי ויוצרת בי ביקורת קשה שלי כלפי עצמי.

תחושת ההפסד היא מובנית וגם היכולת שלה ליצור תדמית שלילית ביני לבין עצמי.

הסבל המתלווה לחטא הוא למעשה סנקציה להיזהר מפניו, ועל כן נחרט עמוק בתודעתנו.

מאידך, קשה לנו להימנע ממנו. המציאות מאפשרת בחירה, ובתור שכזו היא מזמנת לעצמנו אינספור התמודדויות.

לעיתים אנו שוגים בבחירה, אבל דווקא תודות לתחושת הסבל וההפסד המלווים אותה אנו נזהרים ממשגים עתידיים, ואפילו בונים עוד קומה אישיותית בתוכנו.

הסבל שהוא תולדת החטא, או זה המתלווה למשבר קשה, מרחיב לנו את התודעה, מפתח בנו תובנות ויכולת חשיבה עמוקה. הוא בהחלט לא מאפשר לנו להישאר במקום שבו עמדנו. כשהוא בא כתוצאה ממשגה, הוא מיישר את אורחות חיינו, מראה לנו, תוך כדי שהוא חורט שריטה בנפשנו, כי סטינו מדרכנו.

ההנאה רק משאירה אותנו כהולכי קבע במסלול השגרתי, לא מקדמת ולא יוצרת בנו תחושת התחדשות פנימית, ולכן איננה עוצמתית, ועתידה להיעלם במארג המחשבתי.

העבודה הנדרשת היא לא להישאר בסנקציה ובתחושת ההפסד, אלא למנף אותה ולאפשר לעצמנו ללמוד ממנה על האופן התקין והראוי להתנהל בעולמו של הבורא.

המאמר בתחילתו מבוסס על דבריו של ד"ר אריק לפיד, פסיכולוג קליני.

ענבל אלחייאני, M.A, היא מטפלת מוסמכת ב-NLP, מיינדפולנס ודמיון מודרך, כותבת ומרצה בתחום.