האומנית אנאל אחיטוב: "דווקא הטלטלה העצומה שחוויתי - הובילה אותי להתחזקות רוחנית"

בערב פסח האחרון, כשכולם הכינו את פתיתי הלחם לשריפה, עמדה אנאל אחיטוב מול הקלסרים האהובים שלה ונפרדה מהם בדמעות. ערמות של ציורים אומנותיים, מלאי הבעה, מקצועיות ויופי, הפכו מועמדים לשריפה, בשל חוסר הצניעות שבהם. מדובר היה בקלסרים גדולים, בהם שמרה בקפידה שלל ציורים שציירה בימי הילדות והנערות.

"מרגע שהבנתי שציורים כאלו אינם צנועים בעליל, ידעתי שיהיה עלי לוותר על הנוסטלגיה", היא מספרת. "ברוך ה', הקב"ה נתן לי את הכוח והאומץ, והעליתי באש את כל הציורים. התחושה היתה מעורבת. מצד אחד, תמיד רציתי לראות את התהליך שלי ממבט לאחור ולשמוח בבחירה להתחזק. אבל מצד שני, לא רציתי להסתיר את זה בבית ולהיזהר כל הזמן שאף אחד לא יראה את הציורים הלא צנועים. לא רציתי ולא עשיתי את כל הדרך הזו כדי שחלילה הילדים שלי יגלו את ה'עבר של אימא'. אין לי מה להסתיר, אך גם אינני רוצה שהם יראו את העבר הזה במו עיניהם. לקח לי קצת זמן עד שגיבשתי את הרעיון והייתי שלמה איתו, אבל בסופו של דבר הגעתי למסקנה שזהו, אני מספיק בשלה בשביל לומר שלום לעבר שלי, ושרפנו את הציורים. אני מדגישה שהציורים היו לא צנועים ולא ראויים, ומודה לה' על הצעד שנקטתי".

(איור: אנאל רות אחיטוב)

מצרפת לגבול הרצועה

הציורים הנוסטלגיים כבר הוכחדו, אבל הדרך המרגשת שעשתה אנאל אחיטוב לא צריכה עדויות על הדף. "נולדתי בצרפת לפני 26 שנה להורים מתקרבים ליהדות", היא מספרת. "ההורים שלי גדלו עם מושגים קלושים ביהדות. החינוך שלהם התבסס על מסורת חלקית שנשארה במשפחה, והם, במובן מסוים, נפלטי התבוללות. כשהם התחתנו, הם התחילו כמעט מאפס דת, אבל אז החלו בתהליך התחזקות איטי הודות לזוג נפלא מהבית חב"ד שהיה שם. כילדה קטנה הייתי בטוחה שאנו משפחה דתיה לכל דבר, אבל אט אט כשגדלתי ידעתי להבחין שהייתי חלק מתהליך ההתחזקות של ההורים שלי. ביחד איתם למדתי כל פעם עוד הלכה חדשה ועוד מצווה.

"כשהייתי בת שנה וחצי עלינו לארץ. התגוררנו בנווה דקלים בגוש קטיף, וההורים שלי התאהבו במקום מהרגע הראשון, ובצדק. כשהתגוררנו בגוש, כבר שמרנו שבת וכשרות. אולם אחר כך, כשגדלתי ולמדתי הלכות בבית הספר התורני, ראיתי שיש פרטים רבים שאנחנו לא מודעים להם, ובעצם לא מקיימים, או שלא היה ידוע לי מה אנחנו עושים, ולפי איזה פוסק ההורים שלי הולכים. ברוך ה', מבחינת צניעות אימא שלי תמיד הלבישה אותנו בגדים צנועים, חולצות עם שרוולים ארוכים וחצאיות ארוכות".

נווה דקלים

"נווה דקלים" היה ברצועת עזה. האם חשתם באותם ימים את הפחד מהקרבה וה"שכנות" הלא בטוחה?

"נכון, היינו מה שנקרא 'מתנחלים', ואני ממש לא אוהבת את המונח הזה. זהו מקום חלומי שההנצחה הכמעט יחידה שיש לי ממנו, זה הזיכרונות שלי משם. יש לנו גם אלבומי תמונות אצל ההורים מהמקום המקסים, אך במציאות המקום נחרב כליל, לצערנו. היתה לי ילדות שמחה וכיפית, שם, בין גבעות החול ונוף הים האין סופי. כמעט מכל מקום שהסתכלנו יכולנו לראות את הים עם ראשי הדקלים והחולות ברקע. הרגשתי ברת מזל לגור במקום יפה כל כך. מבחינה מדינית וביטחונית המקום נחשב לאזור מפוקפק, אך במציאות לא כל כך חשתי זאת באופן אישי. ביום יום הרגשנו בטוחים, ראינו ואף חווינו ניסים על בשרנו".

גן השעשועים בסמוך לבית שבו גרה 3 שנים עד הפינוי

האם חוויתם גם את נפילות הפצמ"רים והטילים מרצועת עזה?

"אכן", מאשרת אנאל. "אחי ואני ניצלנו מפגיעה ישירה מפצצת מרגמה (פצמ"ר). זה היה בשבת, כאשר שיחקנו בגינה ליד הבית. הבית שלנו היה ממוקם בגבול עם אזור התעשייה, כאשר רק גבעת חול פסטורלית הפרידה ביננו לבין הכפר חאן-יונס ששכן בסמוך אלינו. שמענו ברקע כי יש התחממות, מפעם לפעם שמענו הפצצות, אבל זה היה נשמע לנו אירוע די רחוק, ולא קשור אלינו.
"באותה שבת שלווה למראית עין, שיחקנו בגינה ואימא שלי קראה לנו כמה פעמים להיכנס הביתה. כילדים קטנים, לא רצינו להפסיק והמשכנו להשתובב, עד שהיא באה בעצמה להכניס אותנו. היא חששה מעט מקולות ההפצצות והחליטה שאין זה זמן מתאים למשחק בחוץ. נכנסנו כולנו לחדר הפנימי שהיה ממוגן יותר (אפילו לא היו אז ממ"דים), ואבא שלי הלך להגיף את התריס של החלון הגדול בסלון. פתאום שמענו 'בום' חזק. רעם של התפוצצות עזה הרעיד את כולנו, ומיד אחריו שמענו את אבא שלי צועק.
"חיכינו בפחד בחדר הפנימי עד שיירגע המצב וההפצצות פסקו, ואז רצנו לאבא. שברי זכוכית היו מפוזרים בכל פינה, ואבא שלי היה שרוע על הארץ. הוא נפגע מרסיס בברך שלו. יצאנו לחצר לבדוק מה אירע, ונחרדנו לראות כי 3 פצמ"רים נפלו בגינה, כאשר אחד מהם נחת בדיוק במקום שאחי ואני שיחקנו זמן מועט קודם לכן. התרגשנו מאד. הרגשתי ממש בחוש כי רק ה' שומר עלינו".

ברוך שעשה לנו נס במקום הזה - בחצר הבית בנווה דקלים

ציור בהשראה

מתי גילית את האהבה והכישרון לאומנות הציור?

"מאז שאני זוכרת את עצמי אני מציירת. את כישרון הציור כנראה ירשתי מאבא שלי. מגיל צעיר כולם סביב זיהו את כישרון הציור שלי, ולא אשכח כיצד הם עודדו אותי ופרגנו לי. בהמשך הם גם נתנו לי ביקורות על הציורים, וכך התקדמתי בהתאם לרמה שלי. יש לי עוד 2 אחים שיודעים לצייר, אבל הם השאירו את זה כידע חבוי ולא פיתחו את זה.

"באופן כללי, בית הוריי היה בית של אומנים, בעלי נפש יצירתית עם שאר רוח ואהבה לאומנות, כמו גם אהבה למוסיקה. אוהבים מאד לשמוע מוסיקה, לשיר ולנגן. כיום אני לא מנגנת, אבל כשהייתי ילדה הייתי מנגנת בפסנתר יחד עם אחותי. ניגנו יצירות משותפות בארבע ידיים. זו היתה חוויה מהנה מאד, אבל גם מסורבלת. תמיד צחקנו (ולעיתים גם התעצבנו) כשאחת התבלבלה או שכחה מה היא צריכה לנגן, ואז השנייה ניסתה להמשיך אותה. כשעברנו לנתיבות, הלכתי ללמוד נגינה על פסנתר בקונסרבטוריון של נתיבות. אחרי שהפסקתי ללמוד נגינה, פחות ניגנתי, ועם הזמן שכחתי ואני לא זוכרת אפילו איך קוראים תווים... אחותי, לעומת זאת, מנגנת עד היום.

"נשארתי בעיקר עם אומנות הציור, וברוך ה' התפתחתי בתחום שלב אחרי שלב. אני זוכרת כי בכל הזדמנות ביקשו ממני בבית הספר ובתיכון לצייר, בין אם זה לחברות ובין אם לפרויקטים בית-ספריים. כשהייתי בתיכון אפילו כתבתי קומיקס ושיתפתי אותו עם חברותיי הקרובות. בתקופה הזו סגנון הציור שלי הושפע בעיקר מסדרות טלוויזיה שראיתי בילדותי. לצערי, הושפעתי מהן מאד, וגם הציורים שלי היו בהשראת התרבות הזו, ולא היו בצניעות הראויה לעם ישראל".

התבודדות (איור: אנאל רות אחיטוב)

אנאל הצעירה גדלה כך, במין תערובת של חיי דת לצד הווי חילוני וגויי, עד שהגיעה ההתנתקות וטלטלה אותה מכל מה שידעה, חשבה, הורגלה ואהבה עד אז. רבים מבני הנוער שעברו את ההתנתקות, התנתקו גם מהתורה, אצלה בחסדי ה', ההתנתקות הובילה דווקא לעלייה רוחנית.  

"ההתנתקות היתה משבר לכולנו, לכל מי שהיה שם. סבא וסבתא שלי, ההורים של אמי אותם הזכרתי קודם, חוו בעברם את מלחמת העצמאות של אלג'יר ובה גם עברו גירוש. הם לא יכלו לשאת על בשרם גירוש נוסף, ולכן החליטו הוריי שלא להמתין עד שיוציאו אותנו מהבית, נכון יותר לומר 'עד שיגרשו אותנו'. 3 ימים לפני הפינוי הסופי, עזבנו את הבית בעצמנו בצער גדול.
באותם ימים הסתובבו אנשי תקשורת בכל מקום. אני עצמי, כילדה קטנה, דיברתי עם כמה עיתונאים והתראיינתי בלי פחד עבור ערוץ 2, אם אני זוכרת נכון, וגם לערוץ חדשות צרפתי כלשהו. לא אשכח את התחושה הקשה שהיתה לי, כיצד אנחנו עוזבים וכל החברים שלנו נשארים. הייתי בטוחה שכולם יישארו בבתיהם. לא האמנתי שבאמת יהיו מסוגלים כך לפנות מאות ואלפי אנשים מבתיהם. אין ספק, כך חשבתי, זה רק עניין של זמן עד שההורים שלי יתחרטו, ואנחנו נחזור לבית, לחברים, לשכונה ולנוף המרהיב שלא הייתי מוותרת עליו לעולם, והכל יחזור על מקומו בשלום. אבל לצערנו הסוף הכואב ידוע.

"הוריי עברו לגור בנתיבות, שהיתה אז צומת קרובה למקומות העבודה של ההורים. הימים ההם זכורים לי כסיוט. הצלקת היתה עמוקה וכואבת. ראיתי את הוריי מתוחים ועצבניים, והאווירה הרוחנית בבית צנחה למדיי", מספרת אנאל בכאב.

ה' הוא המלך (איור: אנאל רות אחיטוב)

הנס שלי

"הנס שהחזיק אותי באותם ימים היה הלימודים שלי", מפתיעה אנאל. "כשהגענו לנתיבות שלחו אותי הוריי לבית הספר היסודי בממ"ד של חב"ד. היו שם שיעורי חסידות, ואני אהבתי אותם מאד והתחברתי. פתאום מושגים רחוקים ששמעתי בבית מהוריי, קיבלו יותר משמעות אצלי. אחר כך למדתי בתיכון חרדי ספרדי שהיה בשנותיו הראשונות. באיזשהו שלב בתיכון התחלתי להתחזק אבל זה עדיין לא בא לידי ביטוי במעשים של ממש, לתחושתי, ההתחזקות היתה יותר מ'יראה'. אחרי התיכון המשכתי למדרשה, רציתי יותר להתחזק ברוחניות, ואז ההתחזקות היתה יותר 'מאהבה', בחיבור פנימי ורצון. תוך כדי הלימודים במדרשה שילבתי שעות התנדבות בגרעין ביד בנימין.

"ברוך ה', במקביל להתחזקות שלי, גם בני משפחתי התעשתו אט אט וחזרו לעצמם. ההורים שלי עדיין מתחזקים ומתקדמים בדרכם כל העת. אחד הרבנים של המדרשה, הכיר לי את בעלי, שלמד באותה ישיבה בה למד הרב המשדך, וברוך ה' נישאתי לבעלי, מלאכי אחיטוב. אחרי שהתחתנתי זכיתי לבנות בית חזק יותר וחרדי, הן בהשקפה והן בעשייה. זה בא לידי ביטוי בכך שיש לנו סינון מוקפד לאינטרנט, ואנו אוכלים רק הכשרים מהודרים, וכפי שציינתי גם השקפה יותר חרדית. זה לא היה קל... הייתי צריכה לוותר על הרבה דברים שהיו מצויים אצל ההורים שלי. כמובן, אין לנו טלוויזיה, וגם המוסיקה האהובה עלי השתנתה: בעבר הייתי שומעת כל מה שהיו משמיעים ברדיו, זאת אומרת, מה שנקרא שירי אהבה ודיכאון, כאשר את השירים הלועזיים אהבתי יותר. ברוך ה', היום אני עושה תיקון ושומעת רק שירי קדושה, עם מילים מהמקורות שלנו, ושירי תשובה והודיה לה'".

כיצד השינויים שחלו בך השפיעו על אומנות הציור שלך?

"באותה שנה שלמדתי במדרשה, החל השינוי גם בציורים שלי. החלטתי שאם הקב"ה נתן לי את כישרון הציור, הדרך הטובה ביותר להכיר לו טובה על כך היא פשוט להשתמש במתנה באופן נכון, נקי וטהור. כבר אז היו לי שאיפות וחלומות להפוך למאיירת מקצועית וליצור עבור ילדים, כאשר תקרת החלום שלי היתה ליצור סרטי אנימציות לילדים ונוער, כתיקון למה שאני גדלתי עליו. ובינתיים, עד שאממש את החלום, רציתי לאייר ספרי ילדים ולהביא להם את הטוב ביותר עם איורים מתוקים וטהורים.
"עד אז הציורים שלי, לצערי, לא היו בעלי אופי יהודי. היות וגיליתי את האהבה שלי לציור דרך הסרטים והסדרות שראיתי בילדות, כאשר ציירתי תמיד שאפתי לחקות את הסגנון של האנימציות ההן. הציורים שלי היו באופי דומה, הדמויות לא היו נראות דתיות כמובן. עם לבוש חלקי, דמויות בעלות כוחות -על, בחלקן, הבנות היו עם בגדים קצרים ותסרוקות משונות, הכול כמו בסרטים ההם. כשהתחזקתי, החלטתי שזה לא מתאים לאייר איורים לא צנועים, והתחלתי 'להלביש' את הדמויות. אחר כך הבנתי שגם זה לא מספיק, וצריך לשנות את כל הסיפור שלהם...

הרועה הקטן - ציירתי לכבוד הולדת בני המתוק (איור: אנאל רות אחיטוב)

"במהלך השנים צברתי לי קלסרים ומחברות עם ציורים מהילדות שלי, בערך מכיתה ו' התחלתי לשמור את הציורים. בשנה שעברה, כאשר התבשרתי שאנו עומדים להפוך לאבא ואימא, החלטתי שהגיע הזמן להפסיק ולשמור אותם. בקלסר הנוסטלגי שלי היו ציורים לא צנועים, והרגשתי כי לא מתאים שבבית של תורה ימצאו דברים כאלה. היה לי קשה להיפרד מהציורים, אך כשהעלינו אותם באש חשתי הקלה. זכיתי לסגור את הפרק הזה בחיי האומנותיים, ומעכשיו אמשיך בעזרת ה' לצייר רק על פי התורה וההלכה".

ציור לאור התורה

מהו ציור על פי ההלכה? למה כוונתך?

"יש הלכות גם באיור", מדגישה אנאל ומזכירה מעט מהן על קצה המזלג: "ההלכות עצמן מועטות, אבל מאוד ברורות. הלכות אלו משותפות לכל תחומי האומנות החזותית ולא רק לציור אלא גם לצילום, פיסול וכד'. לדוגמה: מותר לתלות תמונות של חיות ועופות, על כותלי הבית, בין ציור ובין תמונות מצילום, בתנאי שלא נעשו לשם עבודה זרה, ונעשו לשם נוי וכיוצא, ויש להקל. ומותר להסתכל בתמונות אלה וליהנות מיופיין. (קיצוש"ע ילקוט יוסף, יורה דעה, סימן קמ-קמא, סעיף ט' - דין הצלמים וצורות עבודה זרה). מותר לצייר צורות בהמות חיות ועופות ודגים וצורות אילנות ודשאים אפילו בציור בולט, אבל בבית הכנסת אין ראוי לצייר כן על הכתלים, כדי שהדבר לא יבלבל את כוונת המתפללים (שם, שם-סעיף יא).

(איור: אנאל רות אחיטוב)

"הדילמות עולות ומתגברות כאשר מתקבלת הצעת עבודה עבור ציבור כללי שאינו שומרי תורה ומצוות: האם יהיה מותר לצייר במצב כזה? האם זה יהיה לתת יד למכשלה? יש שיתירו כאשר זה לצורך פרנסה בלבד. אולם אין ספק שיש בכך הרבה נקודות לחשיבה, ולבירור מהי דעת התורה וכיצד נכון לנהוג".

אנאל צברה ניסיון באומנות הציור, והיא מצהירה כי המעבר לציור שאינו נוגד את כללי ההלכה, כלל לא עצר אותה בהתפתחותה המקצועית. "אישית, אני מאמינה כי אפשר להרגיל גם את הציבור הכללי לראות איורים צנועים בלי שזה יהיה 'כפיה דתית', ויש לי פרויקט ברוח כזו שאני עובדת עליו בימים אלה. עוד פרויקט מיוחד שזכיתי להיות שותפה בו היה עבור זוג שיזמו סדרת חולצות מאוירות לילדים. הם רצו ליצר תחליף לחולצות הלא צנועות המצויות כיום בשוק עם מותגים ואיורים מהסרטים. בני הזוג רצו ליצור משהו ייחודי, שמח, חינוכי ומלא תוכן יהודי, ושמחתי ליטול חלק באיור החולצות הייחודיות.
"בשלב מסוים, הרגשנו כי מאיירים שומרי תורה זקוקים לידע ושיתוף מותאמים עבורם, למקום בו הם יוכלו לשתף בדילמות ולקבל כוח, להיעזר בידע שמתאים הלכתית לכולנו, ולצמוח באווירה יהודית. ויחד עם חברה טובה זכיתי להיות שותפה בהקמת אתר עבור הציירים הישראלים – 'הסליק'. זהו אתר שמהווה מקור ידע והשראה לכל צייר שמחפש מידע ותוכן נקי ומותאם לשומרי תורה ומצוות. יש שם גם פורום סגור למאיירות, וממש משמח לראות כישרונות גדולים באים לידי ביטוי בקדושה וטהרה. בנות ונשים בכל הגילאים, משתפות בתהליכים ובלבטים ואנחנו גדלות וצומחות יחד, באווירה מכילה ומאוחדת.
"ולסיום, אי אפשר שלא להזכיר את העיקר, את האוצר היקר למענו פיניתי את הבית מהציורים הלא טהורים, והשתדלתי 'לנקות' את הלב מכל שמץ", אומרת אנאל בקול נשנק מהתרגשות. "בחסדי ה', לאחר 7 שנים של ציפייה, זכינו להיות הורים לבן מתוק, שהוא המתנה הכי גדולה שה' נתן לנו".

ליצירת קשר עם אנאל אחיטוב - ​tle.staa02@gmail.com  

נער (איור: אנאל רות אחיטוב)