למה אנחנו פוחדים מהחושך, ואיך זה קשור לגלות?

פרשת שמות מתארת את גלות בני ישראל במצרים ותחילת תהליך הגאולה, והיא פותחת בציון שמות בני ישראל: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה, אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ. רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה. יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן וּבְנְיָמִן. דָּן וְנַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר" (שמות א', א'-ד').

מדוע פרשת הגלות פותחת בציון השמות? רש"י מביא את המדרש: "ואלה שמות בני ישראל - אף על פי שמנאן בחייהן בשמותן, חזר ומנאן במיתתן, להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים - שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם, שנאמר: "המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא" (ישעיהו מ', כ"ו). כשם שלכל כוכב יש שם ומספר, כך לעם ישראל יש שם ומספר.

הדימוי של בני ישראל לכוכבים בתחילת הגלות מלמד אותנו מסר חשוב.

הנביאים קוראים לגלות חושך – "שֹׁמֵר מַה מִלַּיְלָה, שֹׁמֵר מַה מִלֵּיל" (ישעיהו כ"א, י"א), ולגאולה יום – "אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ" (ישעיהו נ"ח, ח'). כשבני ישראל ירדו למצרים החלה תקופת ה"לילה" והגלות, אולם התורה מציינת שבני ישראל משולים לכוכבים המאירים בלילה.

נבאר.

רבים מבני האדם פוחדים מפני החושך. הפחד מהחושך נובע בין היתר משום שהחושך מקשה על קשר ותקשורת עם מציאות אחרת. חושך מקשה על חיבור ואפשרות של יחס בין דבר לדבר, כך שאדם מוצא את עצמו לבד. הפחד מחושך הוא פחד להיות לבד.

החושך האמור הוא חושך פיזי, אולם יש גם חושך רוחני. חושך רוחני פירושו שאדם מרגיש בדידות פנימית, תלישות וחוסר שייכות. הוא מרגיש שאין לו ייחוס או יחס למשהו גדול יותר. הוא מרגיש שהוא לא חלק מסיפור גדול אלא סתם אבק פורח.

מצד האמת, אדם יהודי הוא תמיד חלק מאין סוף. ידועים דברי המשנה: "לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך, שכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא" (משנה סנהדרין ד', ה'). כל אחד מישראל הוא יחידי במובן הזה שממנו הכל מתחיל, והוא נושא בתוכו מציאות שנקראת "עולם מלא", על כל המשתמע מכך.

כשאדם נמצא במצב רוחני טוב, במצב של "יום ואור" בו הוא רואה את פנימיותו ב"ראות טובה", הוא מבין לאן הוא שייך, הוא מכיר בפוטנציאל העתידי שלו והוא מרגיש נצחי. אולם כשאדם במצב של "לילה וחושך" הוא מרגיש לבד, תלוש וחסר ערך, וזהו עיקר קושי הגלות. כשם שבחושך פיזי אנו חווים אובדן קשר, כך גם בחושך רוחני אנו נמצאים במצב של אובדן קשר עם כל מה שאנחנו באמת מתייחסים אליו, איבוד קשר לכל ה"עולם מלא" ונצחי שיש לכל אחד ואחד. בגלות אנחנו לא יודעים מאין באנו, לאן אנחנו צריכים ללכת, לאן אנחנו שייכים וקשורים. גלות הדעת.

פרשת הגלות פותחת בשמות בני ישראל, כדי שגם בגלות נזכור מאין באנו ולאן אנחנו שייכים. עם ישראל מתייחס תמיד לי"ב השבטים ולשבעים נפש שירדו מצרימה. אנחנו תמיד מתייחסים לקדוש ברוך הוא – "וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם, יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי" (הושע ב', א'). כל אחד ואחד נושא את הייחוס הזה בתוך עצמו, ואת הייחוס והקשר הזה הגלות מנסה לפרום. כל מי שמצליח לעבור את חושך הגלויות אולם במקביל "לראות את הכוכבים" ולחיות את הייחוס האלוקי שבתוכנו, הוא זה שיזכה להיגאל.

המדרש בתחילת הפרשה כותב, ששמות השבטים מרמזים על גאולת ישראל משעבוד מצרים, וכל שם מרמז על היבט אחר בגאולה: "ראובן, שנאמר "ראה ראיתי את עני עמי", שמעון, שנאמר "וישמע אלוקים את נאקתם", "לוי" על שם שנתחבר הקדוש ברוך הוא לצרתם...", והמדרש ממשיך לפרט את משמעותו של כל שם ושם ואיך הוא קשור לגאולה.

ההקדמה לגלות היא אזכור שמותם של בני ישראל, כדי שעם ישראל יזכור בגלותו את השמות שלהם, שהוא ידע שהשם "רואה" אותו (ראובן), "שומע" אותו (שמעון), "מלווה" אותו (לוי) וכן הלאה. גם כשהחושך סמיך מאוד, מי שמביט כלפי מעלה יכול לראות את נצנוצי הגאולה, וזהו תפקידו של עם ישראל בגלות – לזכור שהוא שייך לבורא עולם. לחיות באור בתוך החושך. מי שזכר זאת – נגאל, מי שלא – הלך לאיבוד בתוך החושך. ואכן, רק חמישית מתוך עם ישראל זכר את שמו ויצא ממצרים.

גלות מצרים נפתחת בתיאור: "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף" (שמות א', ח'). מצרים שכחה את יוסף וכאן מתחיל הגלות. ידועים דברי האר"י, שהמילים "חשכה" ו"שכחה" מורכבות מאותן אותיות, משום שמצבי שכחה וחשכה הם בעלי מכנה משותף. שכחה משמעותה מצב חדש, נפרד, ללא קשר ויחוס לעבר, בדיוק כמו חושך שמנתק את הקשר בין הנמצאים. ככה התחילה גלות מצרים – מלך חדש שהחליט למחוק את העבר ולהתעלם מכל הטובות שיוסף עשה למצרים. אגב, זו הסיבה שכל כך הרבה מצוות נעשות זכר ליציאת מצרים - תיקון לשכחת מצרים. כל חיינו עלינו לזכור ושוב לזכור את בורא עולם ואת פעולותיו, משום שזיכרון פירושו לחיות באור. העבודה שלנו היא להתגבר על מצרים, לצאת ממצרים ולהיות קשורים לבורא עולם האינסופי.

השכחה הזו מצויה בכל הגלויות של עם ישראל וזהו האתגר העיקרי. ככל שהחושך מתעבה יותר והגלות מתארכת, אנו שוכחים יותר ויותר מאין באנו, ואנו שוכחים את הידיעה שכל אחד מאתנו הוא עולם מלא, בן אברהם יצחק ויעקב – "בני אל חי".

פרשת גלות וגאולת מצרים, כמו כל התורה כולה, אלו דברים חיים וקיימים לעד ולעולמי עולמים, בכל דור ובכל מצב. בכל דור ודור קם "פרעה" חדש שמנסה להסתיר מעיננו את בורא עולם, להשכיח מאתנו את תפקידנו הנצחי והוא: לגלות את בורא עולם האינסופי בתוך כל צרה.