איה קרמרמן הופכת לשדכנית, ולומדת על הכרת הטוב

לפני כמה שבועות קיבלתי שיחה מפתיעה במיוחד. לא רק שלא ציפיתי לטלפון מהאדם הספציפי שצלצל, אלא גם נושא השיחה תפס אותי לא מוכנה. הוא פנה אלי בבקשה שאעזור לו למצוא שידוך לבת שלו. את הרמת הגבה שלי הוא הצליח לשמוע דרך האפרכסת, אבל זה לא הרתיע אותו. ניסיתי להסביר לו שרק חוסר ההיכרות העמוק בינינו גורם לו לחשוב שזה רעיון טוב. מי שמכיר אותי כבר עמד על העובדה שאני לא טיפוס חברותי ושאני לא מכירה אנשים באופן כללי. על אחת כמה וכמה כשמדובר בבחורים או גברים, שברקוד הזיהוי שלהם פשוט לא נקלט אצלי במערכת. בתום השיחה צלצלתי לאפרת כדי לדווח לה על הקטע ההזוי. "אוי, זה גדול. הוא צודק. זה בול יושב עליך. את חייבת לעשות את זה". טוב, נשמתי. ניסיתי למתן את הצמרמורת שהתקבעה בעורפי. כשאומרים "שדכנית" מיד עולה בראשי דמות גרוטסקית מסרטי בורקס עם ליפסטיק אדום מדי.

כמה ימים אחרי השיחה ההיא נתקלתי, באחד הספרים שנכתבו על הרב אדלשטיין זצ"ל, בסיפור על זוג חשוך ילדים שבא לרב כדי לקבל עצה. הרב ביקש מהם לבדוק אם שילמו לשדכנית כראוי. תשלום לא מספק מעכב ברכה. הסיפור המשיך להתגלגל לפתחי, כי יומיים אחרי דרישת השלום מהצדיק שמעתי ברדיו על מקרה שקרה בירושלים של פעם. סיפרו על רב שעצר באמצע החופה כדי לוודא ששילמו לשדכן את מה שמגיע לו. כשהוסבר לרב שהשדכן היה חבר משותף ולא איש מקצוע, זה לא הניח את דעתו. מתחת לחופה אב החתן נאלץ לשלוף את הפנקס ולשלם לשדכן סמוק הפנים. הסבירו בתוכנית שיש עניין גדול מאוד לפרוע את החוב שלנו לקופידון היהודי. השדכנית היא החוליה האחרונה בשרשרת, שהחלה בבת הקול שיוצאת ואומרת "בת פלוני לפלוני" 40 יום טרם יצירת הוולד. היא זו שסוגרת את המעגל ומוודאת את קיומו של המפגש המיוחל. בעזרת השם, לעולמי עד, המשפחה החדשה שהזוג יקים, על ילדיהם, נכדיהם וניניהם, יהיו חייבים לאותה אישה, שהשליחות שלה היא לחבר חלקי פאזלים לתמונה אלוקית שלמה. זו הסיבה שמשלמים לה, פודים את החסד שלה כלפיהם בכסף. אחרת לנצח נצחים יהיו חייבים לה.

חסד בן 3,000 שנה

מחילה שאני בכלל מזכירה את המילה פסח, שעלולה להעלות את רמת הסטרס אצל כל מיני נשים צדיקות. אבל כשגדלתי, חשבתי שיציאת מצרים קשורה גרידא לפסח, ומלווה את חיינו לערב אחד בשנה. רק תוך כדי התשובה הבנתי שלמעשה אנחנו חיים במודעות תמידית של יציאת מצרים ומזכירים אותה בכל תפילה. החסד שה' עשה איתנו, הוצאתנו מהגלות, לא מש מפינו יותר מ־3,000 שנה. אין סוף להכרת הטוב שעלינו להרגיש כלפי חסד שנעשה איתנו, כי עדיין הוא בעל השפעה על חיינו. נכון, לא כל חסד הוא בגודל ובעוצמה של יציאת מצרים. אבל אם אנחנו יודעים שלחסד, בין אם הוא עזרה, צדקה או חיוך במקום ובזמן הנכון, אין שיעור לעולם הבא, כנראה שגם להכרת הטוב בעקבותיו אין שיעור. או לפחות לא אמור להיות.

בפרשת השבוע אנחנו מבדילים בין שתי גישות מנוגדות להכרת הטוב. הראשונה של פרעה, שכופר בטובה שעשה לו יוסף. זה בכלל לא משנה אם הוא בעצמו התהפך, חידש גזרותיו והחליט ששילם שכר הולם ליוסף שהציל את מצרים מחרפת רעב, או שמא מדובר במלך חדש, שמשום מה אבותיו לא סיפרו לו על הישרדות הממלכה בזכות אותו צדיק. מנגד, הכרת הטוב של משה רבנו כלפי היאור מתחילה להתגלגל בפרשה. האם המים שטבעו בהם ילדים יהודים התכוונו בכלל להציל את משה? למשה רבנו מספיקה העובדה שהוא לא טבע, שזרימת הנהר הובילה אותו לידיה הרחומות של בתיה בת פרעה. משה רבנו לא שוכח, ממשיך להכיר טובה ליאור גם שנים רבות אחרי הרגעים שבהם מן המים נמשה וקיבל את שמו.

לא רוצים אוברדרפט

על אף שאנחנו לא שואפים לנהוג כפרעה, אנחנו גם לא מתיימרים לטפס למדרגת משה רבנו בכלל, ובנושא הזה בפרט. להיות כפוי טובה זו מידה מגעילה, מלאת אנוכיות. בקלות אנחנו מזהים אותה, סולדים ממנה, מתעבים אותה כשהיא נחשפת בכיעורה אצל אחרים. אבל מצידה השני של הסקאלה, אנו סלחנים לכפיות הטובה של עצמנו. כי האמת היא שזה קשה. להחזיק בהכרת הטוב זה להיות בידיעה שאתה במינוס במאזן. זה לתהות אם אתה ראוי לחסד, זה לדעת שמתישהו עלולים לפרוע ממך טובה בחזרה, או לחלופין לתהות בכנות אם היינו טורחים לעשות בעצמנו את החסד כלפי האחר. ללא ספק קל יותר לחיות בתודעת "החזרתי את החוב / גימוד חשיבות החסד / הגיעה לי הטובה שעשו איתי / כל זה אינו שווה לי". נוח יותר להרגיש מאוזן, נטול אוברדראפט.

הדור שלנו הוא לא זה שהמציא את השיטה. אפילו בני ישראל, פוסט יציאת מצרים, נכשלו בהכרת הטוב. ברגע הראשון שצצה בעיה, הם התלוננו וכספו לקישואים ולאבטיחים. עוד רגע חלף, עוד נס תם ושוב הם טענו שמשה הרע את מצבם. אם בארזים, שראו את נסי ים סוף, נפלה שלהבת, מה נגיד אנחנו, אזובי הקיר?

מסופר על הרב אריה לוין זצ"ל, שיום אחד בלכתו ברחוב ראה זקנה שמתקשה לסחוב את סלי הקניות. מיד ניגש הרב וסחב את הסלים במקומה. הזקנה, שלא ידעה במי מדובר, הציעה לשלם לו תשורה בעבור הסבלות. הוא ענה לה שאם ייקח את התשלום, גם אם יעביר אותו לצדקה, היא מורידה אותו מדרגת בעל חסד לסבל פשוט. הוא מעדיף את שכר המצווה. אפשר ממש לדמיין את פניו הזורחות. הכי קל לפטור את עצמנו, להגיד שהרב היה מל"ו צדיקים, לגחך איפה אנחנו ואיפה הוא, ובכך להרחיק מעצמנו את עולם החסדים, לעשות טוב או לקבל אותו. אבל האמת היא שאנחנו זקוקים להכרת הטוב. אנחנו זקוקים לה במיתון כפיות הטובה הטבועה בנו. זו שנותרה מזמן עבדותנו במצרים. זו שבחשאי מחלחלת פנימה, פוגעת בנו במקומות הקרובים לנו ביותר. בהורים שלנו, בבני הזוג שלנו, בילדים ואפילו בעצמנו ובגוף שלנו. אבל יותר מכול אנחנו זקוקים להיות בעלי חסד ובעלי הכרת הטוב כדי להידמות טיפה לבורא. אנחנו זקוקים לזה כדי להישיר מבט בראי ולהאמין שבצלמו נבראנו ואנחנו ראויים לזה. זו תחילת הגאולה והשחרור האמיתי מהעבדות.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע"