בואו נאהב את המלאכה, כי לכך נועדנו

אפשר להמשיך לקטר על כך שעבודות הבית כבדות עלינו, שאיננו מספיקים לעשותן, שאין לנו כוח לראות את הבית מבולגן.

אפשר להמשיך להתלונן שחינוך הילדים גדול עלינו, שהם לא מתנהגים כפי שהיינו רוצים, שאין לנו סבלנות להתמודד אתם.

אפשר להמשיך ולהכביר במילים על כך שנמאס לנו לצאת בכל בוקר לעבודה. כמה אפשר לקום עם בוקר אור, לרוץ כמו מטורפים, כדי לחזור ולמצוא את עצמנו עייפים ורצוצים? כמה???

אפשר!!!

ככותבת ספרים כבר עשרות שנים, יכולתי להתייאש מזמן. ראו כמה זמן אורך לכתוב את הספר, ולעומת זאת, כמה זמן לקרוא. לכתוב יכול לקחת שנתיים, לקרוא - אפשר בשעתיים.

כעקרת בית שנוהגת לאפות עוגות לא רעות, לאפות לוקח שעה ארוכה. לאכול? חצי שנייה!

כהורים שאכפת להם מבית מסודר, לסדר את הבית זה עניין של שעות, לעומת זאת לבלגן אותו – שניות!

קל להתייאש, כי המלאכה רבה, וההנאה ממנה קצרה.

אבל אם לומדים לא להתייאש מזה, אלא משהו אחר, כי אז הכול אחרת.

בואו נאמר לעצמנו: הדברים הללו - הבית, העבודה, חינוך הילדים, הזוגיות, הלא הם לא סתם מלאכות, אלו הם החיים עצמם!

אם איננו רוצים שהם סתם כך יברחו וישאירו אותנו עם הרבה מאוד אכזבה על כל מה שלא הספקנו, על מה שעשינו ומיד הפסדנו, על מה שניסינו וכשלנו – בואו נלמד את עצמנו ליהנות מהעשייה עצמה.

הלא העשייה היא חלק הארי מהיום שלנו. לא התוצאה. אם לא נלמד עצמנו ליהנות ממנה עצמה, נצא מאוכזבים תמיד.

לנקות בית, לסדר אותו, לצאת לעבודה, לחנך ילדים ולדאוג לזוגיות שלנו – אלו דברים שנבצע כל היום, בין אם נרצה ובין אם לאו.

בואו נחליט שאנו מבצעים אותם בראש מורם. ברצון, בשמחה, בהודיה, בברכה, בחיוך, בקבלה.

כי העשייה היא רוב רובו של היום, ולא התוצאה.

כולנו רוצים ליהנות מהיום, ולא רק מהשנייה של הסוף.

מסיבת הסיום היא הדובדבן שבקצפת. כדי להגיע למסיבת הסיום, יש לערוך חזרות ללא הפוגה.

בואו נלמד את עצמנו ליהנות מהקצפת בעצמה, מהעשייה הקשה והברוכה. כך לא נרגיש את העול שבמשימה.

בסוף נקנח בדובדבן, אבל חבל ליהנות רק ממנו, הוא קטן כל כך.