שי גולדן: "התרסקות השמאל – בגלל הזלזול והטון המתנשא"

העיתונאי, הסופר ואיש התקשורת שי גולדן מתח אתמול (ראשון) ביקורת חריפה על השמאל בישראל. גולדן, מצביע נאמן של מפלגת העבודה, הגדיר את עצמו בעבר כאיש הזרם המרכזי של השמאל הישראלי הציוני. אלא שבתקופה האחרונה הוא עבר תהליך התפכחות, עד כדי כך שבחודש שעבר הצהיר כי קרוב לוודאי שבבחירות הקרובות יצביע לראש הממשלה בנימין נתניהו.

בפוסט שפרסם בפייסבוק, גולל גולדן כתב אישום נוקב נגד מחנה השמאל ממנו בא והאשים אותו בהתנשאות ובבוז עמוק למחנה הימין היריב, ובניהול מסע דה-לגיטימציה נגדו: "הדרך להתחיל בשיקום השמאל, והצלת מערכת היחסים בין כל האחים כאן, היא בפעולה הפשוטה: הקשבה".

הפוסט המלא של גולדן

"אתם יודעים (ויודעות), לאורך לא מעט שנים בהן החזקתי במשרות נאות בכלי התקשורת הממסדיים והגדולים לא הבנתי – באמת שלא הבנתי – את מה שראיתי כ'התבכיינות' של הימין. אחרי הכל, הם מנצחים מערכת בחירות אחר מערכת בחירות, מושלים במדינה ביד רמה, ויש להם (כך חשבתי) די והותר נציגים בכלי התקשורת, אז על מה הנהי ועל מה הבכי?

ואז קרה דבר משונה: התחלתי כותב דברים ברוח אחרת – כי התחלתי רואה את הדברים אחרת – ומבול תגובות האהדה וההודעות האישיות (והן רבות מכל מה שאתם מסוגלים להבין) הפתיע אותי מאוד. יותר מכל הפתיעו אותי המילים 'תודה שאתה כותב את מה שאיש לא מעז'. עכשיו, עוד כותבים. ולא מעטים. ואפילו כותבים טוב ויפה. ועדיין – התחושה המכוננת של רבים רבים רבים (מדי) בימין הישראלי היא כי הוא מושתק. וניסיתי להבין מדוע התחושה הזאת, של היעדר קול והיעדר ייצוג, כה דומיננטית ורגשית אצל עוקביי החדשים. ומטבע הדברים, כאשר אתה נחשף לשיח חדש ולקולות חדשים, אותם נהגת בעבר לטאטא הצידה כרעש רקע, אתה לומד דברים. וללמוד זה חשוב. ולנסות להבין מה אנשים אומרים לך – בעיקר בסאב-טקסט – הוא דבר הכרחי לכל אדם חושב. כך או כך, אני חושב שהבנתי.

הבעיה של הימין בישראל – והוא חולק אותה עם הימין האמריקאי – היא התחושה העקבית שמתווכת לו באמצעי התקשורת שהוא לא לגיטימי (במקרה הרע), או סתם מדבר לא לעניין (במקרה הטוב). כלומר, גם כאשר מוזמן דובר מצד ימין לפאנל, הוא ייכנס לאולפן מתוך פוזיציה מתגוננת. הוא יישב שם ויתבקש להגיב על הנרטיב שעורכים ומגישים ומנהלים אימצו להיות הנרטיב האפשרי היחיד הנכון, מעמדה של נאשם ומותקף וזר וחריג. הוא יושב באולפן כמו נאשם המחזיק בדעות פסולות ושגויות ואוויליות ואשר מוזמן לאולפן (כאשר הוא כבר מוזמן) רק כדי להפוך לקורבן של חקירה צולבת, ערעור הלגיטימיות שלו כעיתונאי או כפוליטיקאי, ולקינוח: יתארח במקום בו המארח מסתכל עליו מגבוה גבוה, ובבוז עמוק, ויורשה להשחיל שתי מילים, אשר יושבו מיד במטר של הסברי נגד (של מנהלי האולפן – המגיש/ה ו/או הפרשנ/ית) מדוע דבריו הם איוולת גדולה, כמו גם 'מסוכנים'.

ומכאן, שהציבור הימני אוחז בהגה המדינה, אבל מרגיש קורבן להתנשאות וביטול, ותמיד כמי שגנב את השלטון (שהוא זכות אבות מוסרית ואינטלקטואלית של הצד השני) מהצד השני. כלומר, כאשר הימין מנצח, מדובר בגניבה או בשגגה או ברמייה או בהוכחה לכך שמדובר באוסף מטומטמים, כי רק מטומטם יביט למציאות שהאוחזים בהגמוניה מתווכים לנו, ויחשוב אחרת. וכאשר הוא מעז להרים קול, או ראש, הוא יושתק מיד בתואנות שהוא 'אלים', 'מסוכן' או שפשוט לא לגיטימי להחזיק בדעות מסוג אלה. למה? כי הן פסולות ושגויות ומסוכנות.

וכך שהימין חש וחווה שמישהו מחזיק מעל לראשו במוסר, בצדק, באמת, בשכל הישר – וגם כאשר הוא בשלטון – נשללת ממנו התחושה הבסיסית של המנצח: שיש צדק בדבריו. כי השמאל הישראלי – ושנים החזקתי גם אני בגישה זו – מאמין מעומק הלב שכל אמירה ופעולה של איש מצד ימין היא בהכרח שגויה/מסוכנת/בעייתית/ראויה לעירעור או ביטול או גינוי. והמצב התודעתי הזה, של שפיפות קומה של הלגיטימיות הפוליטית, המוסרית, הערכית והאינטלקטואלית מייצרת תחושת דיכוי מתמשכת. תחושת דיכוי אשר גואה ומתפרצת באמצעות בחירה בדמות כמו דונלד טראמפ לניהול העולם, למשל. כי טראמפ הוא ריאקציה לא רק של אמריקה הלבנה לשלטון אובמה האפרו-אמריקאי, כי אם בעיקר לתחושת המיאוס המוחלטת מסדר הדברים בשיח ובדרך בה המציאות מעוצבת על ידי ההגמוניה. אבל טראמפ הוא גם ריאקציה לפוליטיקלי קורקט. הוא גם ריאקציה לממלכתיות ולמכובדות. אבל בעיקר – ריאקציה קיצונית לדיכוי.

השמאל יכול לצקצק מול המילים האלה ולהמשיך במילמוליו המלגלגים והמגחכים. זה בסדר. זו טכניקת הדיאלוג שלו מאז ומתמיד. מהיכרות ומניסיון ומשימוש ממושך בה. אין להתרגש. אבל אם השמאל ירצה אי פעם לחזור לשלטון בישראל – או סתם להבין מה מתחולל במחשבתם של הבבונים – הוא יצטרך ללמוד להקשיב, ברגישות, אמיתית, למילים שקשה לו לשמוע. המילים האלה נתפסות בעיניו כאיום עליו, אבל הן יותר הזדמנות לקרוא בין השורות ולהבין את רחשי הלב של (למעלה מ)מחצית הציבור כאן. ההתעלמות, הביטול, הזלזול והטון המתנשא הובילו אותו לנקודת השפל הגדולה בתולדותיו בדברי ימי ישראל. ועמוק בלב, רבים מהאנשים שעדיין משתמשים בשכלם באופן הגון וענייני, יודעים זאת מצוין. הגישה הזאת נכשלה. או שמשנים אותה – או שמתחסלים. פוליטית והיסטורית. זוכרים את מפא"י? אז נציגתה המודרנית – מפלגת העבודה – לא עוברת את אחוז החסימה. זה מקרי? לא, זה לא. האם זה סמלי? מאוד. האם יש בשמאל מי שרואה למציאות בעיניים? כרגע, מעטים. אבל הם ייאלצו לשנות גישה, אחרת ייעלמו. ולראייה: רבים מאוד, ביניהם אני, יוצאים מבין הצללים ואומרים דברים ברורים וכנים. אחרים יתווספו. אל דאגה. מדובר במגמה שאת גלגליה יהיה קשה לעצור.

כך או כך: הדרך להתחיל בשיקום השמאל, והצלת מערכת היחסים בין כל האחים כאן (מתנצל מראש: כולנו אחים כאן. תשאלו את היטלר ואת חמינאי. הם יסבירו לכם), היא בפעולה הפשוטה: הקשבה. הקשבה ללא דעות קדומות. הקשבה מתוך רצון אמיתי להבין. כי איך תנצח את יריבך אם לא תבין אותו? ואיך תקיים מדינה משותפת כשאחיך שלך לא מובנים לך? זה לא עובד. פשוט לא. אז עצה לחבריי לשעבר בשמאל הישראלי המתאבד – רגע לפני שיהיה מאוחר מדי: הקשיבו. זה הכל. הקשיבו. לא רק למילים. אלא גם את מה שהן מנסות לומר ולא תמיד מצליחות.

אני התחלתי להקשיב בשנה האחרונה, ממקום אמיתי וכן, ומתוך ניסיון להבין – והמקום הזה והעם הזה והגורל של כולנו כאן, ברורים לי הרבה יותר מאשר בתקופה בה רק דיברתי. רק פלטתי. וסירבתי לקלוט, כי אני כזה חכם וכזה יודע כל. אני לא. וגם בשמאל אין אף אחד כזה. ואלה שחושבים שהם כן, ראויים לחמלה ולסבלנות, לא לשנאה.

שיהיה בהצלחה אמיתית לכולנו במסע הזה. כי המשך סתימת הפיות יביא לחיסול השמאל בישראל בקלפיות, וגם לקרע בין אחים, שיאיים על כל הנס המדהים הזה שהקמנו כאן במדבר כולנו לפני 72 שנים".