שרה רוזנפלד: "לא האמנתי שהשכול מכה בנו בפעם השנייה"

"אני עובדת סוציאלית במקצועי, ומכירה לא מעט סיפורי חיים של אנשים. אני יכולה לומר לך בוודאות שההתמודדות שלנו אינה יוצאת דופן", בפתיחה בלתי שגרתית זו משתמשת שרה רוזנפלד, בתחילת שיחתנו.

שרה, אמא של יצחק שנהרג לפני כ-18 שנה בתאונה קשה ושל מלאכי שנרצח לפני כחמש שנים על ידי חוליית מחבלים. בעלה הוא המוזיקאי הידוע אליעזר רוזנפלד, מנהל תזמורת 'הניגון שבלב'. היא עצמה עוסקת במגוון מקצועות טיפוליים.

יצחק ומלאכי ז''ל

על אף הקושי שבהעלאת הזיכרונות, היא מגיעה עם בעלה ללא מעט הרצאות, בהן הם חושפים את סיפור חייהם ואת ההתמודדות הנראית לכאורה כבלתי אפשרית, עם פטירתם של שני הבנים. "בכל פעם מחדש אני שואלת את עצמי אם אני נוהגת נכון כשאני מעלה על השולחן נושא כואב ורגיש כל כך", היא אומרת, "ובכלל, כפי שציינתי, אני מכירה הרבה מאוד אנשים ולא חושבת שהסיפור שלנו חריג או יוצא דופן. הרי בסופו של דבר כולנו גדולים מהחיים, כל אחד עם ההתמודדות שלו".

ובכל זאת, הרצון לחזק את עם ישראל גדול ממנה. "כשאני שומעת מאנשים כמה כוחות הם מקבלים ואיך שהסיפור שלנו מחזק אותם, אני מבינה שנדרש ממני להתגבר על המבוכה ולהעלות את הדברים שוב ושוב. לא פעם אני מוצאת את עצמי אומרת לבנות שיושבות בקהל – 'עצם זה שאתן רואות אותי לבושה ומטופחת, עם עגילים שמתאימים לכובע ולשמלה, זה מראה שהשתקמתי. כי בתחילת הדרך בכלל לא עניין אותי מה אני לובשת. זה מראה שתמיד אפשר לחזור לחיים'".

ילדות בלי אמא

"נולדתי בתל אביב, להורים ניצולי שואה", פותחת שרה בסיפורה. "לשני הוריי יש סיפורי הצלה מרגשים ומעל לגדר הטבע. אבא תמיד הדגיש והסביר לי כמה שהצלתם לא הייתה טבעית, ועד כמה שהוא מבין בפרספקטיבה לאחור, שכל הדברים שנראו לו בשנות המלחמה כבלתי טובים, הם אלו שהובילו להצלתו. הוא העביר לי שוב ושוב את המסר שאנו צריכים להודות על כל מה שמגיע לפתחנו, כי הכל אך ורק לטובתנו.

"גם אמא הייתה משתפת אותי בנס הצלתה. היא שרדה יחד עם אימה ואחיה הקטן בהריסות של בניין, שם התחבאו במשך עשרה חודשים. היא תמיד סיפרה לי שכבר אז, בעודה ילדה, היא ידעה שני דברים – כשתהיה גדולה היא רוצה להיות גננת וללדת הרבה ילדים. חלומה התגשם באופן חלקי. היא אכן עבדה כגננת בדרום תל אביב, אך החלום להביא משפחה ברוכה לא מומש. בלידה שלי היא עברה סיבוך ולאחר מכן הודיעו לה שלא תוכל עוד ללדת. חמש וחצי שנים לאחר מכן, בתאריך סמלי כל כך – כ"ז ניסן – יום השואה והגבורה, אמא ילדה את אחותי, בניגוד גמור לציפיות הרופאים. אלא שהמאורע המשמח הפך לטראגי, שכן אמא חוותה סיבוך ונפטרה בלידה".

מה עובר על ילדה קטנה שחווה פטירה של אמא? שרה אומרת שההתמודדות צרובה בליבה עד היום. "באותן שנים לא ידעו איך לבשר לילדים בשורות קשות, אז פשוט התעלמו מכך ובמשך חודשיים הסבירו לי ש'אמא בבית החלמה', או ש'היא תבוא עוד מעט'. אני זוכרת את היום בו נסעתי עם דודי להביא את אחותי התינוקת מבית החולים. התרוצצתי בין החדרים כשאני צורחת בקולי קולות: 'אמא! אמא!' ומחפשת אותה בכל מקום. כל האחיות והרופאים בכו, ואף אחד מהם לא העז לתפוס בידי ופשוט לספר לי שאמא איננה".

גם בהמשך הדרך לא היה קל: "מעולם אוהב, בו קיבלתי תשומת לב אינסופית בשל היותי בת יחידה, נזרקתי אל עולם מורכב ביותר. בשנים הראשונות סבתא גידלה אותי ואת אחותי. היא לא הייתה צעירה, ובנוסף סחבה איתה לא מעט טראומות מהמלחמה, להן הצטרף גם האסון הגדול עם פטירת בתה. היא רצתה להעניק לנו את החיים הטובים ביותר, אך לא היו לה כלים לכך.

שני הבנים הקטנים עם סבתא

"מה שבעיקר אני זוכרת מאותם ימים זה את הבהלה מעצם היותי לבד בעולם, הרגשתי כל כך בודדה. הדבר המעניין הוא שכבר אז לימדתי את עצמי להסתכל לשמיים. תמיד ידעתי שהקב"ה נמצא שם, ודמיינתי אותו כמו סבא טוב עם זקן ארוך ועיניים מחייכות. דיברתי איתו על בסיס יומיומי. הייתי מספרת לו על מה שקרה בגן ומה שהחברות אמרו לי. כיום אני יכולה להגיד בוודאות שזה עזר לי לשמור על שפיות הדעת. התחושה הזו שיש מישהו גדול ממני עזרה לי להמשיך בחיים ולא להתמוטט".

כשהייתה שרה בת שמונה התחתן אביה בשנית, והיא ואחותה עברו לגור אתו ועם אשתו שהייתה להם כאם. בהמשך למדה שרה באולפנת כפר פינס, שם לדבריה חוותה סוף-סוף כמה שנים נינוחות ורגועות. את בעלה, אליעזר, היא הכירה בגיל יחסית צעיר, כחצי שנה אחרי שאחיו יצחק נהרג במהלך קורס צבאי. 

"בנוסף להתאמה הברורה בינינו, הרגשתי גם שהגעגוע שלי לאמא פוגש את הגעגוע שלו לאחיו. גם כשהגעתי לבקר את בני משפחתו, הרגשתי כל כך מובנת ומוכלת. הם העניקו לי את התחושה שאני מהווה קרן של אור ושמחה בתוך האסון שחוו עם פטירת בנם. נישאנו כעבור זמן קצר ועברנו לגור במעלות. בדיוק תשעה חודשים לאחר מכן נולד בננו הבכור. הענקנו לו את השם 'יצחק מנחם', על שמו של אחיו של אליעזר, והדבר המצמרר הוא שברית המילה שלו  חל בדיוק ביום השנה לפטירתו של הדוד".

טרגדיה משמיים

כאשר מספרת שרה על בנה הבכור היא נשמעת כפטריוטית נלהבת: "יצחקי היה ילד מדהים ומנחם מאין כמוהו. הוא סלל את דרכנו כהורים בצורה מאוד נעימה וקלה. הכל הלך כמו שצריך, הוא היה ילד טוב ויצירתי, כאשר עשה הכל אך ורק ברוח טובה. את השטויות והאתגרים הוא השאיר לאחים הבאים אחריו..."

אבא, אמא ויצחקי

בסיומה של אותה שנה, החליטו אליעזר ושרה לעבור להתגורר ביישוב כוכב השחר, שם הם הגיעו למסקנה שיוכלו לגדל את ילדיהם באופן הטוב ביותר. "זכינו להימנות על עשר המשפחות הראשונות שהגיעו למקום, ואנו מתגוררים ביישוב כבר ארבעים שנה", היא מציינת.

זמן מועט לאחר שהם עברו ליישוב החדש הצטרפה תינוקת למשפחה, אחריה הגיעו עוד שתי בנות ואז שלושה בנים. "יצחקי בינתיים גדל ואחרי שלמד בישיבת הסדר הוא זומן לקורס טייס, אותו הוא עבר בהצלחה גדולה, ואף התגייס לאחר מכן לחיל האוויר.

"מיום ליום הרגשתי שאני מתמלאת באושר צרוף. הייתי כל כך מאושרת במשפחה המקסימה שזכיתי להקים. אני בטוחה שאילו רק היו מספרים לי כילדה שאגיע למקום הזה, היה לי קל יותר לשרוד בשנים החשוכות שעברו עליי. באופן אישי גם התקדמתי בעבודתי וחוויתי סיפוק רב, כאשר במקביל אליעזר פיתח את תזמורת 'הניגון שבלב' והפיק שני דיסקים. בשנה זו גם הכירה בתי הדס את בעלה אלעד, והבנו שהולכים לקראת חתונה. ההתרוממות הייתה גדולה מאוד. התחושה הייתה של אושר צרוף".

את ערב פסח של אותה שנה היא מתקשה לשכוח. "הוזמנו להתארח בליל הסדר אצל גיסתי ברחובות, ולכן היה לי את כל הזמן שבעולם כדי להשקיע יום קודם לכן בארוחת צהריים. הכנתי ארוחה משובחת, ובאותו יום ישבנו כל בני המשפחה לאכול יחד. בדיוק אליעזר חזר הביתה עם דיסק שלישי שהוא הפיק, ויצחקי היה במצב רוח מרומם. הוא ביקש מאליעזר להשמיע את הדיסק בווליום גבוה, וכל הילדים שרו ורקדו. אני עמדתי בצד ופשוט בכיתי מהתרגשות. לחשתי להקב"ה: 'אם פעם כעסתי עליך בגלל שלקחת ממני את אמא ואת אבא שנפטרו בגיל צעיר, עכשיו אני מוחקת את כל התלונות. תודה על המשפחה הנהדרת שנתת לי'. הרגשתי ממש שהלב נשפך ועולה על גדותיו".

גם את ליל הסדר היא העבירה עם אותן תחושות מדהימות. "היינו כאמור בביתה של גיסתי, ישבנו סביב שולחן חג מרתק ומרומם, וסיימנו את הסדר בשעת לילה מאוחרת מאוד. הלכנו לישון מרוצים והרגשתי שלא יכול להיות אושר גדול יותר".

אלא שלמחרת ליל הסדר ארעה הטרגדיה. "יצחקי שלנו יצא לטיול ג'יפים במדבר יהודה", מספרת שרה, "גם הדס הצטרפה אליו, כי היא למדה קורס מורי דרך ורצתה גם כן לטייל במדבר. באותו פסח ירדו הרבה גשמים ונחסמו ערוצי נחלים. דווקא יצחקי וחבריו הצליחו לחצות את הערוצים כולם, אך כשהגיעו לנחל צאלים הציע יצחקי לחברים שהוא יעביר את הג'יפ בו הם נסעו אל הצד השני של הערוץ, והם יחצו ברגל ויגיעו אחריו. המים בערוץ היו באותה עת נמוכים מאוד, אלא שהתרחשה שם תופעת טבע בלתי מוכרת – מכיוון שבמהלך הזרימה בנחל אספו המים חול ואבנים, המשקל הסגולי שלהם השתנה והם הפכו להיות כבדים ועוצמתיים ביותר. זה גרם לכך שהג'יפ לא נסע על הקרקע, אלא הפך להיות כמו סירה, ובמקום לעבור לגדה השנייה הוא שט לאורך הערוץ. הדס שראתה את הכל  מהצד, סיפרה לי שהיא עמדה וצרחה את נשמתה, מבלי שהיא מבינה מה מתרחש.

"יחד עם יצחקי היה בג'יפ חברו הטוב ישראל, והוא, שהצליח להיחלץ ברגע האחרון, סיפר לנו לאחר מכן כי בשלב מסוים המים 'קרעו' אותם אחד מהשני. הוא נזרק על סלע בגדה, ואילו יצחקי המשיך עם הג'יפ עד למפל מים, שם הוא כבר לא שרד. האמת היא שדווקא העובדה שישראל ניצל חיזקה אותנו מבחינה מסוימת. ראינו את יד ההשגחה - זה לא במקרה שהקב"ה לקח אליו את יצחקי, אלא הכל משמיים".

את הבשורה הקשה על האסון בנחל, קיבלה שרה כאשר היא עמדה במטבח והתעסקה בבישולים תוך כדי רוממות פנימית. "פתאום שמעתי דפיקות על הדלת, וגיליתי שם חבר מהיישוב, הוא סיפר על מה שקרה ולקח את אליעזר למשטרה בערד. באותו זמן התנהלו חיפושים אחרי יצחקי, כי עדיין לא היה ברור שהוא נהרג. אני נשארתי עם הילדים בבית וכהרגלי דיברתי עם אלוקים. אני חייבת להודות שהייתה זו שיחה כעוסה מאוד, הרגשתי שלא ייתכן שבורא עולם עשה לי את זה – כביכול הוא העלה אותי ל'אגרא רמא' כדי לזרוק אותי לתהום הכי עמוקה שיש. עם כל צער האבדן שכבר היה מוכר לי מפטירתה של אמא, חוויתי באותם רגעים צער מסוג אחר, שיכול להבין רק הורה שכול. ובכל זאת, עם כל הכעס הגדול, גם הבנתי שאין לי שום אפשרות להמשיך לחיות בעולם בלי הקב"ה. גם בימי השבעה מצאתי את עצמי נתלית ונאחזת בו, ממש כמו ילדה קטנה שמחבקת את אבא".

שרה ויצחק

אחד הדברים שלדבריה חיזקו אותה בימי השבעה הקשים, זו העובדה שילדיה גילו כי גם יצחקי וגם דודו יצחק חיו בדיוק 8055 יום. "הרגשתי שיש כאן דבר מדהים – הרי יצחקי קרוי על שמו של יצחק, הוא נכנס בברית מילה בדיוק ביום האזכרה שלו, וחי מספר ימים כמוהו. הרגשתי שיש כאן סמליות. כביכול הקב"ה בכבודו ובעצמו יורד אליי ואומר לי: 'שרה, שום דבר לא קורה כאן במקרה. גם אם את לא מבינה את ההיגיון שבשיגעון – יש כוונות מאחורי כל דבר. אני זה שמנהל את הכל".

ואיך בפועל מתרוממים מכזה משבר? איך חוזרים לחיים?

שרה זוקפת את השיקום אך ורק לטובת הילדים. "היו לי ילדים קטנים באותה עת, והייתי חייבת להכין להם סנדוויצ'ים ולשלוח אותם לגנים ולבתי הספר. הייתי חייבת להיות שם בשבילם ולא הייתה לי דרך אחרת. בימי השבעה גם החלטתי יחד עם אליעזר שעל אף גילי הלא צעיר – 42, ננסה להביא ילד נוסף לעולם, ואכן הקב"ה זיכה אותנו במתנה נהדרת, וחודשים ספורים אחרי החתונה של בתנו הדס נולד לנו תינוק חדש שהביא לנו אושר צרוף. שנה וחצי לאחר מכן הפכנו לסבא וסבתא, והדבר המדהים הוא שחודשים ספורים לאחר הולדת נכדנו זכינו לבן נוסף, למרות שזה היה נראה חסר סיכוי לחלוטין, שכן הייתי אז כבר בת 45. הרגשתי שהקב"ה מחבק אותנו במלוא הכוח, שולח לנו אור כל כך גדול".

שכול בפעם השנייה

ההתעסקות בחיים החזירה את משפחת רוזנפלד מהר מאוד למסלול. "הבית שלנו היה מאוד שמח", מציינת שרה, "גם החתנים שנכנסו למשפחה אמרו לנו תמיד שהם מרגישים מחובקים ואהובים מאוד. נולדו לנו גם נכדים ואחרי שחלפו 13 שנים מהאסון הרגשתי שוב שאני מגיעה לסוג של מלאות.

מי שלמעשה "מילא" כביכול את מקומו של יצחקי היה מלאכי. "אמנם הפער בינו לבין יצחקי הוא עשר שנים, כשבאמצע יש לנו שלוש בנות, אבל הוא הרגיש תמיד מחובר אליו במיוחד", מספרת שרה. "הוא גם אמר לי באחת ההזדמנויות שהוא מרגיש שהפסיד לא רק אח גדול ונערץ, אלא גם חבר פוטנציאלי".

בפועל, מציינת שרה, שמלאכי היה משקיע שעות ארוכות במשפחה, גם כשהוא למד לתואר הוא המשיך להתגורר בבית. "הוא לא רצה שנרגיש את הגעגועים ליצחקי", היא מסבירה.

מלאכי היה בחור מוכשר ביותר. "הוא היה ילד שקט, אבל גאון וחכם בהרבה מהממוצע. כבר בכיתה ב' הוא ידע להכפיל מספרים בני שלוש ספרות, ומאוחר יותר, במבחן הפסיכומטרי הוא קיבל ציון 893, עם טעות אחת בלבד.  הוא היה קורא המון, בעל ידע נרחב בכל התחומים והעניק לנו הרבה רגעים של אושר ושמחה".

שלוש עשרה שנים לאחר פטירתו של יצחקי, הלמה בהם הטרגדיה הנוספת: "זה היה יום בו חזרנו ממסיבת סיום של בננו אביה. בדיוק באותה עת בננו הגדול יותר – מאור מהישיבה, וישבנו כולנו לאכול ארוחת ערב. הייתה אווירה טובה, שוחחנו וצחקנו. אני זוכרת שהתבדחנו על כך שמוזר שמלאכי לא יוצא מהחדר שלו מיד כשהוא מריח את האוכל, ואחד הבנים התנדב ללכת לחדרו כדי לקרוא לו לשולחן".

בדיוק כשהוא היה בדרך לחדר, נשמעו דפיקות על דלת הבית. "בפתח עמדו שלוש חברות טובות שלי מהיישוב", משחזרת שרה, "מיד ראיתי על פניהן שקרה משהו איום ונורא. הן אמרו לי שתי מילים: 'היה פיגוע'. ואני, כמי שהייתה באותה עת אחראית על צוות צח"י ביישוב, ניסיתי לחשוב למי אני צריכה להודיע על כך, אבל אז הן המשיכו והודיעו: 'מלאכי נפצע קשה מאוד'. הייתי בשוק מוחלט. מבחינתי מלאכי היה בבית באותו זמן, בכלל לא ידעתי שהוא יצא. מה שהתברר מאוחר יותר הוא שמלאכי באמת תכנן להישאר בבית, אלא שכאשר היינו במסיבת הסיום, הגיעו אליו חברים וביקשו ממנו להצטרף אליהם. הם נסעו יחד ברכב, ובעודם בדרך חזרה ליישוב תקפה אותם חוליית מחבלים ונורו בהם 20 כדורים. כולם נפצעו, אך מלאכי ספג את הפגיעה הקשה ביותר. עוד באותו ערב הגענו לשערי צדק ושמענו על מצבו הקשה של מלאכי. למחרת, אחרי שהרופאים עשו באמת כל שביכולתם, הוא נפטר מפצעיו. כך מצאנו את עצמנו מתמודדים עם השכול בפעם השנייה".

שרה ומלאכי

כוח לכבוש עולמות

את תחושותיה בימים שאחרי הרצח מגדירה שרה במילה אחת: "אימה". "לא הייתי מסוגלת להאמין למה שחוויתי. לא הבנתי איך ייתכן שהמוות מכה בנו שוב", היא אומרת בכאב. "רק שנה קודם לכן התגייס בננו מאיר לצבא. הוא היה בגולני ושירת בצוק איתן. מלאכי שוחח איתי באותה תקופה והתחנן שאוציא את מאיר מעזה. הוא שאל אותי: 'אמא, את רוצה לאבד שני בנים? הרי לכולנו ברור שלא תעמדי בזה, תוציאי את מאיר מעזה!' בסופו של יום שמעתי בקולו וכך עשינו, אך כשהקב"ה מתכנן תכניות הן קורות בדרך אחרת, ודווקא מלאכי הוא זה שנקטף מאתנו".

את הלוויה של מלאכי היא זוכרת כאירוע מטלטל, מצמרר ומלא ביגון, אך יחד עם זאת גם רווי באמונה. "13 שנה לפני כן, בהלווייתו של יצחקי, אליעזר בעלי בחר לשיר על יד הקבר הפתוח את השיר 'טוב להודות להשם', ואילו בלוויה של מלאכי הוא פתאום התחיל לזמזם: 'ואפילו בהסתרה'. זה היה כל כך מתבקש, כי זוהי בדיוק התחושה שאפיינה אותנו באותם ימים – אנחנו לא מבינים כלום, הכל נסתר מנגד עינינו, אבל בוודאי גם בתוך ההסתרה נמצא השם יתברך".

* * *

חמש שנים חלפו  מאז פטירתו של מלאכי. זמן לא רב במושגים של שכול. זמן רב מאוד במושגים של געגועים ושל כאב הנפש. "אליעזר ואני מצאנו את עצמנו מנסים להתחזק ולקום, כאשר כל אחד מאתנו תומך ונתמך. אליעזר שהוא איש מוזיקה, מנסה כל הזמן להתעלות על עצמו בעזרת כוח הניגון. הוא תמיד אומר לי שזה מחזק אותו ומקרב אותו להקב"ה. האמת היא שבשלב מסוים הוא אמר לי שהוא לא מאמין שיום אחד הוא יצליח לשוב לנגן, אך בסופו של דבר הוא עשה זאת, ודווקא החיבור לצלילים ולניגון עוזר לו להתגבר.

"אצלי יש שלושה דברים שמחזקים אותי – יש לי את המשפחה המדהימה בה זכיתי, שלמענה אני קמה בבוקר והיא מהווה את כל חיי. בנוסף, יש לי את האמונה באלוקים, שאמנם יש רגעים בהם היא הופכת לשברירית, אך בסופו של דבר אני נאחזת בה כל הזמן ומבינה שהקב"ה הוא שמנהל את העולם. יש תכנית אלוקית לכל מה שקורה כאן, ועוד יבוא יום שאבין אותה. הדבר השלישי שמנחם אותי הוא העבודה שלי בקהילה וכן פרויקט מיוחד שאני מקדמת בתל אביב, עם שיחות בין בני נוער ויצירת חיבורים בין קהלים שונים. 

"כוח החיים חזק מאתנו", היא מסכמת, "אנו זוכים לעבור את החיים מתוך אמונה ובהחלט גם מתוך שמחה. זה המסר שאני רוצה להעביר כאן, כי כדי לקבל את הכוח להתרומם מוכרחים לקבל החלטה לעשות זאת. ברגע שהאדם מבין שזהו רצונו של ה' יתברך, הוא מקבל כוח לכבוש עולמות. אנחנו ההוכחה".