מה הקשר בין יציאת מצרים לבין תפילה?

דברים גדולים יכולים לקרות ושינויים מהותיים לטובה יכולים להתרחש, אם נצא מתפיסה מחשבתית מצומצמת ונאמין בכל לבנו שהשינוי אפשרי. וכן, מדובר על שינויים מהותיים לטובה, מן הקצה אל הקצה, כדוגמת גאולת מצרים, שינויים שמובילים לעולם חדש וטוב יותר.

לא רק שהשינויים אפשריים, אלא הרבה מעבר לכך – הם תלויים בכל אחד מאתנו.

שנים ארוכות של גלות, עינוי ועבדות קשה באו אל קיצן. לא היה קל להביא את בני ישראל למצב שהם מאמינים שהם מסוגלים להשתחרר מחיי עבדות ולהיות בני חורין. משה רבנו חשש מכך ואמר לאלוקים: "וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ השם" (שמות ד', א').

כידוע, האתגר העיקרי מבחינת בני ישראל היה לא היציאה הפיזית ממצרים, אלא היציאה של "מצרים" מלבם של ישראל. כלומר, יציאה מהרגלי עבדות ומעולם מושגים של עבדות, אל תפיסת חיים של בני חורין.

כל הסיפור של גלות וגאולת מצרים הוא אינו חד-פעמי אלא תמידי, ואדם נפגש מולו בכל רגע נתון. מציאות החיים מחייבת מאבק תמידי בין הטבע החומרי המנסה להשאיר את האדם שבוי בכבלי היצר ונתון בתוך מיצר רוחני/פנימי, לבין יציאה לחופשי, יציאה ממצרים. כולנו חווים זמנים של עבדות וזמנים של חירות, והעבודה שלנו היא לייצר כמה שיותר רגעים של חירות מוסרית.

איך מגיעים לזה?

בני ישראל יצאו ממצרים בין היתר בזכות תפילתם, וכפי שהתורה מזכירה מספר פעמים: "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה" (שמות ב', כ"ג). "וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם" (שמות ג', ט'). "וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי" (שמות ו', ה'), ופסוקים נוספים המגלים לנו שתפילתם, צעקתם ונאקתם של בני ישראל, הם אלו שהחלו להניע את הגאולה.

נעמיק מעט בעניין התפילה, ונתמקד בידיעה חשובה: התפילה פועלת עד היכן שאנו מאמינים בכוחה. ככל שנאמין בכוחה, כך היא תתקבל.

רבי חיים מוולאז'ין, בספרו "נפש החיים", מאריך בעניין זה, שבורא עולם כביכול מעמיד את עצמו מול עם ישראל במצב של פנים כנגד פנים. המצב הזה מחייב, שבאותו אופן שאנו פונים אליו, כך הוא פונה אלינו. כאשר אנו מכוונים אליו אז הוא מכוון את עצמו כלפינו. כל רצונו מתגלה אלינו, בנו וכלפינו, באותו אופן שאנו פונים אליו.

הנהגה זו נכונה גם ביחס לתפילה. בתפילה אנו עומדים לפני הקדוש ברוך הוא, ובאותו אופן שבו אנו מציבים את עצמנו מולו, כך הוא פונה אלינו - "יְהִי חַסְדְּךָ השם עָלֵינוּ, כַּאֲשֶׁר יִחַלְנוּ לָךְ" (תהלים ל"ג). החסד של השם ושיפעת טובו עלינו, הוא בהתאם לאופן בו אנחנו מייחלים לחסדו ולטובו. כגודל הייחול והציפייה, כך גודל התשובה וההשפעה מלמעלה.

יהודי בודד עומד בתפילה בפני בורא עולם ומבקש: "ולירושלים עירך ברחמים תשוב...", ובעצם הוא מבקש לשנות את העולם מן הקצה אל הקצה. יהודי עומד בתפילה ומבקש "רפאנו השם ונרפא" והוא מכוון גם על בן משפחתו שמבחינה רפואית מצבו אנוש. עד כמה אנחנו מאמינים באמת שיש לנו את הכוח לשנות את המצב? כגודל האמונה כך תהיה גודל התשובה. חכמים תקנו לנו להתפלל את התפילות הללו משום שהם יודעים מה כוחה של תפילה אחת כאשר היא נאמרת מעומק הלב.

אנו מתפללים "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח וקרנו תרום בישועתך" ומיד אנחנו אומרים את הסיבה: "כי לישועתך קיווינו כל היום". אם אנחנו לא מקווים ומייחלים, אין לנו פתחון פה לבקש.

הפסוק כותב: "אָנֹכִי השם אֱלֹהֶיךָ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ" (תהלים פ"א). מה הקשר בין יציאת מצרים לתפילה?

התפילה צריכה להיות במושגים של גאולה, וכפי שכותב רש"י: "הרחב פיך - לשאול ממני כל תאוות לבך, ואמלאהו - ככל אשר תשאל אמלא". ממש כך. אם נתפלל ב"הרחב פיך", אז על זה יהיה "ואמלאהו", אבל אם נתפלל במושגים של "מצרים", כלומר בצמצום, בלי שום ייחול למצב גדול יותר, המילוי עלול להיות מצומצם יותר.

הייחול אליו אנו צריכים לייחל בכל יום ובכל שעה כדי לצאת ממצרים שלנו, צריך להיות ייחול לגאולה שאינה ניתנת לתיאור במילים. ישועה מושלמת בכל תחומי החיים, עד הפרט הקטן ביותר. ואיך שאנחנו נפנה לקדוש ברוך הוא, כך הוא יפנה אלינו.

יתכן, שזו הסיבה שאנו פותחים את תפילת שמונה עשרה בבקשה: "השם שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך". זו תפילה על הצלחה בצורת התפילה. אנו מתפללים לקדוש ברוך הוא שיפתח את שפתינו וילמד אותנו איך להתפלל באופן מושלם. שנדע לפתוח את השפתיים בתפילה באופן מלא ולמלא את פינו בתהילות השם, ולא להתפלל ב"שפתיים קמוצות". צריך על זה תפילה מיוחדת, תפילה שנאמין בכוחה של התפילה.

בכל דור ודור צריך לצאת ממצרים, ולכל דור ודור יש את משה שלו. גרעיני הגאולה עומדים בפתחו של עולם כאותם צמחים שעמדו על פתח האדמה, והם ממתינים לאדם אחד שייחל כמו שצריך, שיתפלל בכל כוחו שלו, וממילא הבורא יענה אף הוא בכל כוחו ויאמר שנית והפעם לתמיד: "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם, וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקִים"  (שמות ו', ו'-ז').