הסגר הזה משחרר אותנו מהעבדות לכסף, לעבודה, לתהילה ולהבלי הזמן

מי אמר שלא כל יום פורים? שיסתכל על המציאות שבה אנו חיים, ויחשוב שנית.

לדעתי, הגיע הזמן שהמדינה תבדוק לעצמה את המזוזות... זה כבר נהיה שיגעון טוטאלי...

הולכים לבחירות רביעיות, יש סגר שלישי, כל היום מדברים על שתי מנות חיסון... אבל  העיקר שנזכור, שה' אחד בשמים ובארץ!

שפר מזלנו שזכינו להימנות עם עובדי ה' ולא עם עבדי הזמן, שהאמונה היא לנו קורטוב נחמה בכאוס של מאורעות חיינו.

ומכאן - לפרשה.

* * *

בפרשת שמות קראנו על התגלות ה' למשה במחזה הסנה, לבשרו כי נועד הוא להיות גואלם של ישראל מהשעבוד הנורא.

אך היה זה מוקדם בשביל לשמוח.

כאשר דרש משה מפרעה לשחרר את ישראל, גיחך הגוץ המתנשא והכביד את עול שעבודו.

בפרשתנו מצווה ה' את משה שנית להתייצב לפני פרעה, ולדרוש שוב את שחרורם של ישראל.

"הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה?", מביע משה את חששו בפני ה'.

וכה מתארת התורה את תגובת ה': "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם, י"ג).

מה נדרשו משה ואהרון לצוות את בני ישראל?

מסבירים חז"ל (ירושלמי, ר"ה ג', ה'): "ציוום על פרשת שילוח עבדים" - "שלא ישעבדו איש באחיו מבני ישראל, ובזכות זה יהיו נגאלים" (פירוש קרבן העדה).

מבואר, שהמצוה הראשונה בה הצטוו בני ישראל הייתה: מצות שילוח עבדים. בזאת כרת עמם ה' ברית במצרים, כדברי הנביא: "כֹּה אָמַר ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר, מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי" (ירמיה ל"ד י"ג-י"ד).

כה חשובה הייתה ברית זו, שבגין הפרתה גלו ישראל מארצם שנים לאחר מכן (עיי"ש בירושלמי ובקרבן העדה).

וצריך להבין: א. מה היה כל כך "בוער" לצוות אותם במצוות שילוח עבדים קודם מתן תורה?

ב. הלוא מצות "עבד עברי" נהגה רק משעת כניסתם לארץ ישראל, משנהג היובל (ערכין כט)?

ג. הלוא בני ישראל היו כולם עבדים, מלבד מעטים שזכו ליחס מועדף מהמצרים (שמות רבה י"ד, ג') ויתכן שהיו להם בעצמם עבדים. וכי יתכן שהברית על שילוח עבדים נכרתה רק עבורם?

* * *

כדי להבין את העניין, נתבונן בתופעה שאירעה בשואה.

ויקטור פרנקל היה רופא נוירולוג ופסיכיאטר יהודי שעבר את השואה. בספרו ("האדם מחפש משמעות") מתאר הוא את חוויותיו ממחנות הריכוז.

בין דבריו מספר פרנקל על ה"אסירים הוותיקים" ואנשי הקאפּוֹס - שהיו אסירים אשר סייעו לאנשי הס"ס ימ"ש - ועל יחסם אליהם, האסירים החדשים.

וכה הוא מספר: "רוב הקאפּוֹס שפר חלקם במחנה יותר מבכל חייהם. לא פעם התעללו באסירים והיכום מכות אכזריות, יותר מאנשי הס"ס. במידת אכזריותם לא היו שונים הרבה מאנשי הס"ס ומזקיפי המחנה. רק הברוטאליים ביותר באסירים נבחרו לתפקיד זה".

כאשר הובאו האסירים אל חדר המבוא לחדר הרחצה, הם צוו להפשיט מעליהם את בגדיהם ולהשליך לארץ את כל אשר להם. כל שהורשה להם להותיר לעצמם זה נעליים, חגורה או כתפיות.

מספר פרנקל, שבערבו של אותו יום הגיע אל צריפם האסיר הוותיק שהיה ממונה עליהם, ובנאומו "הבטיח לנו בהן צדקו, כי הוא בעצמו ובכבודו יתלה "מעל קורה זו" - הוא הצביע כלפי מעלה - כל מי שתפר כסף או אבני חן בחגורה שלו. בגאווה הסביר, כי בתור תושב ותיק רשאי הוא לעשות כן על פי חוקי המחנה".

אמנם הורשה לאסירים להותיר לעצמם את נעליהם, אך הדברים לא היו פשוטים בכלל.

אסיר שהיו לו נעליים טובות יחסית, נאלץ לוותר עליהן, ותמורתן ניתנו לו נעליים שלא היו לפי מידת רגליו. אבוי היה לאסיר שנעל מגפיים לרגליו, והיה מקצרם בכדי שייראו כנעליים פשוטות לבל יילקחו ממנו.

מספר פרנקל, שלאסירים הוותיקים היה תחביב מרושע להתעלל באסירים החדשים. הם יעצו להם מראש לקצר את המגפיים ולמרוח סבון על מקום החתך כדי להסתיר את הנזק...

"כל החשודים בפשע זה נצטוו להיכנס לחדר קטן סמוך. לאחר שעה קלה נשמעו צליפות המגלב וצעקות האנשים המעונים", מתאר פראנקל.

וזה מזעזע לחשוב על זה.

הלוא אחת המגמות של הנאצים הייתה למחוק לאסירים את כל זהותם.

כך גם העיד פרנקל: "בשעה שהביאום אל המחנה, לקחו מהם את כל תעודותיהם יחד עם שאר מיטלטליהם. לכל אחד ואחד מן האסירים לא היה אלא מספר, והשלטונות לא היו מעוניינים אלא במספריהם של האסירים".

עתה, חשבו רגע. הלוא אותם אסירים וותיקים - שחלקם נבחרו לתפקיד וחלקם התנדבו - חוו בעצמם תהליך זה של איבוד הזהות בבואם אל המחנה, ולמרבה הפלא, בתוך השפל הזה לפתע החלו לחוש התנשאות עד כדי התעללות בחבריהם - אסירים שכמותם - ואף ליהנות מכך...

אך כזה הוא האדם. בידו להטעות את עצמו ולחוש אדון - אף בשעה שהוא עבד עבדים, שפל ונדכה.

* * *

מה זה קשור אלינו?

תכלית ירידת ישראל למצרים הרי היא כתכלית ירידת הנשמה אל הגוף: לזכות לעבוד את ה'; הנשמה - על ידי מעשי הגוף הטובים, וישראל - על ידי מתן תורה, לה זכו בעקבות הזדככותם במצרים.

ואמרו (אבות ו', ב'): "אין לך בן חורין - אלא מי שעוסק בתורה!". וכהגדרת המשורר: "עַבְדֵי זְמָן - עֲבְדֵי עֲבַדִים הֵם. עֶבֶד ה' - הוּא לְבַד חָפְשִׁי!" (ר' יהודה הלוי).

הקדישו רגע של מחשבה: כמה אירוני זה, שהעבדות לה' - היא היא חירותו האמיתית של האדם!

אך עבדות מוחלטת לה' תלויה בשני עקרונות:

א. שלא להיות עבד לאדון אחר, כי אז תיגרע העבדות מאדון הכל. מסיבה זו עבד פטור מקריאת שמע (ירושלמי, ברכות ג, ג), שהרי התכלית של קריאת שמע היא שהקורא יקבל עליו את עול מלכות ה' לבדו, ולעבד הרי יש אדון נוסף.

ב. שלא להיות אדון לעבד אחר, כי אז תחושת האדנות תיגרע את תחושת עבדותו לה'. ראו ערך "אסירים וותיקים" בעדותו של פרנקל.

לפיכך ציוה ה' את ישראל - בטרם צאתם ממצרים - לבל ישתעבדו באחיהם. עכשיו זה הזמן להפנים את העיקרון שלא להיות אדון לעבד אחר!

את העיקרון השני - שלא להיות עבד לאדון אחר - ילמדו בצאתם ממצרים, ואז יזכו להיות בני חורין לבחור להיות עבדיו של ה' לבדו.

* * *

כל המדינה בסגר. חלקנו אפילו בבידוד.

יש משהו חיובי בלְבַד הזה, שהוא משחרר אותנו מהעבדות לכסף, לעבודה, לתהילה ולהבלי הזמן.

הבה ננצור את המסר לפני היציאה מן הסגר.