אביו של אהוביה סנדק: "עד היום לא קיבלנו הודעה רשמית שהוא נהרג"

מותו של יהודי הוא דבר קשה ועצוב. אם זה נער צעיר זה הרבה יותר קשה, ואם מותו נגרם על ידי יהודי אחר זה קשה שבעתיים. פרשיית מותו של הנער אהוביה סנדק ז"ל ממאנת לרדת מסדר היום, הצדדים מתבצרים בגרסותיהם אבל מסכימים על דבר אחד: האירוע לא היה אמור להסתיים במוות של נער צעיר, אוהב אנשים ואדם, אהוב על המקום, פטריוט יהודי, והוא בן שש עשרה בלבד.

בשיחה מפעימה עם אברהם סנדק, אביו של אהוביה ז"ל, הוא שולח לי פוסט שהוא כתב בזריחת השמש של יום המחרת שבו טמן את ילדו, ובו הוא כותב כאילו בשם בנו אהוביה מה שהיה כותב לו היה יכול:

שלום עם ישראל, כאן אהוביה, 

עליתי בעקידה השמימה אתמול. 

רציתי לדבר אתכם, רציתי שתכירו אותי. אני יודע שיש סטיגמות וחיצוניות בעולם  לכן אשמח פשוט להציג את עצמי.

כל חיי חייתי כחלק מכם, עם ישראל, אתם חלק מעצמי ובשר מבשרי. את כל חיי הקדשתי ומסרתי כדי לקדם את עם ישראל, להצמיח את הנשמה המאירה, הטובה, הקדושה והשמחה שלו. כשהיינו בגלות, היינו עם ישראל מאוד כבוי וחלש,  כי היינו כמו נשמה בלי גוף.כמו שלאדם יש גוף, כך לעם ישראל יש גוף. הגוף שלנו הוא ארץ ישראל. רק כשהגענו לכאן, לארץ ישראל, התחלנו לראות עוצמה של החיים שלנו כעם. כל רגב אדמה נוסף שאנחנו מיישבים בארצנו, הוא בסיס לגילוי מרחבי חיים שלמים של מי שאנחנו.הרגשתי את כל זה כל רגע בחיי  ולכן מסרתי את עצמי להגדיל את ההתיישבות בארץ, לחונן את עפרה, להפריח את שממותיה.

שמי אהוביה... 

כל רגע הייתי מלא מאהבתו יתברך וממנה נבעה אהבתי ומסירותי אליכם, עם ישראל – ארץ ישראל.

אולי יש שחושבים ש"גאולה" זה להזויים. אסביר לכם מהי הגאולה שפיעמה בעורקיי (אולי אם תסתכלו על התמונה של הפנים שלי תבינו טוב יותר), כולנו מרגישים היום שאנשים לא חיים במלוא החיוניות שלהם, זוהי גלות. שאפתי ומסרתי את חיי לקרב את העולם לגאולה – לעולם שכולו חי, לעולם מלא בטוב,טוב עמוק, פנימי, מענג ומשעשע. שאפתי להצמיח אותנו, עם ישראל, שכל כך אני אוהב, להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש", "אור לגויים", על אדמת הקודש בשיא היצירה והחיוניות, הקדושה, האהבה, הטוב והאור.

אני עם חבריי, חברי נשמה, הרחבנו והגדלנו מאחז שנקרא 'מעוז אסתר'.

הוריי היו ממקימי המאחז. גרנו מבית עשוי מעץ שבנינו במו ידינו, הייתי קם בזריחה לרעות את הצאן, במרעה הייתי כותב שירים וחי את הקדושה והחיים של אדמת ארץ ישראל, אחר כך הייתי לומד תורה בחברותא מתוך אהבה ורצון גדול להידבק במסתריה ולא הרגשתי את חום היום של סְ פַ ר המדבר ובלילה עליתי לעמדת שמירה כשאני קשור בדמותו של דוד  המלך.

את משפחתי אני אוהב מאוד. 

כשהיו אומרים לי לבוא יותר הביתה, הייתי עונה להם מעומק ליבי שאני לא יכול. אני חייל, אני מגויס, אני כל כולי מסור אליו יתברך ואל ארצו הקדושה, ארץ החיים. כולי קשור לתורה, למדתי מגיל שלוש וחצי תנ"ך עם אבא שלי, למדתי בישיבה קטנה במאחז, ולאחרונה אף למדתי בכולל.

חזון חיי בתקופה זו היה שהמאחז 'מעוז אסתר' יהפוך לישוב גדול חי ותוסס, ילדים משחקים ברחובותיו, שבילים מלבלבים, כבישים ובתים כפריים מלאי קול תורה, לעטר בהם את ארצנו הקדושה. 

אני אדם מאוד חי ושמח, אופטימי וסקרן בהרבה תחומים, אהבתי את החיים בעולם, ורציתי להגדיל אותם עוד ועוד. אהבתי את השם יתברך. 

הייתי מלא מאהבתו אלי, כל עצמותי הייתה לגלות את אורו המתוק והעדין בעולם, השתוקקתי לבניין בית המקדש – כמקום הממשק בין האלוקים. המושלם והנצחי, לבין עולמנו האהוב. האמנתי בעולם, בכם, בארצנו. 

רציתי כל חיי שאור הנבואה ישוב אלינו בארצנו הקדושה. רציתי סנהדרין, שעם ישראל יחיה על פי החכמה העליונה, עם התורה שהכי תואמת את טבעו – תורת ישראל לעם ישראל.כשנלחמתי על ערכים, לא נלחמתי ממקום של שנאה קטנונית חלילה, רק ממקום של רצון גדול לטוב הגדול עבור כולם ועבורו יתברך. גם עכשיו, כשעליתי לשמים, לא ארפה לרגע, תמיד אפעל מכאן להגדלת ארץ ישראל ולהתממשות הגאולה. כיום אני לא בגוף, נשארתי מציאות פשוטה ומופשטת של עוז, עוצמה וגבורה, של כוח להאיר את העולם בחיים, בחופש עצמי ובטוב.

הוריי היקרים, גם אני רוצה לנחם אתכם "המקום ינחם אתכם עם שאר אבלי ציון וירושלים". הלוואי שנגיע כבר לימים שבהם נחיה חיים, שהם כל כך חיים, שאין עמם מוות, חיוניות כל כך חזקה וטהורה שלא שייך בה מוות. הוריי, אני אתכם, רק בלי גוף.

משפחתי ואחיי, ממנו יתברך באתי, כל חיי למענו ואתו, ואליו אני שב. תהיו חזקים, תמשיכו את דרכי – דרככם, תהיו אתו יתברך ולמענו. נקברתי באדמת ארץ ישראל, המקום הכי טבעי לי, גם כשחייתי הייתי כולי אדמת ארץ הקודש.

שלכם, אהוביה.

קרדיט: יאיר שרקי. אימו ואחותו בהפגנה

נער מבקש השם

אם הלב שלכם לא רעד עד עכשיו שימו לב למילים שכתב אהוביה בעצמו ונמצא במחברותיו במהלך השבעה:

"פרק חדש בחיים התחיל, פרק חשוב, פרק של בניה, עיצוב ופיתוח של עצמי, של נשמתי. זמן בו בעזרתך אגדל יותר, אתקרב אליך. חידוש חיים, הצמחה פריחה, העיקר לפתוח את הלב להקשיב למנגינה של התורה, לניגון של השם...  שירד, ייכנס עמוק... עמוק עמוק... לתוך האישיות שלי, שדבר השם ייקבע שם ולא יצא, שיהיה תמיד מלא בדברו לעולם לא אשנה פיקודיך כי בם חייתני!!!

בזאת תבחנו!

זה ידרוש מאמץ, זה לא יהיה קל, זה יהיה קשה, זה מה שאני צריך לעשות אז זה בעזרתך, אבא תעזור לי, תפתח לי את הלב, את החוש, מה אני בכלל?! סתם טיפה סרוחה, עזור לי אבא טוב! אני רוצה רק להתקרב אליך, רק להיות אתך, אצלך, בזרועותיך, מה אני בכלל?! אבא רחם עלי!! אבא עזור לי, עזור לי.  

תמיד אמרו שאני עקשן אבא, אז אני אשתמש בזה עכשיו בדרך הטובה להתעקש על הקרבה שלי אליך, על לימוד תורתך, גם אם יש יצר הרע, או עצלות, קושי. להתעקש ולהתעקש להתעקש!

 לא לשחרר ולהרפות, להמשיך בשיא המרץ!!

אבא!!

 אני בדרך!! (אליך)"

אלוף התנ"ך

ציינת שאהוביה למד תנ"ך בגיל  שלוש וחצי, מה יכול להבין ילד בגיל כזה?

"אתה תתפלא לא רק שהוא הבין, הוא גם לקח את הדברים מאוד חזק לליבו. אני זוכר שכשהוא היה בן ארבע וחצי ישבנו ולמדנו בתנ"ך את הפסוקים על חורבן הבית, ולפתע אני רואה שהוא לא על הכיסא, חיפשתי אותו ואני מגלה אותו מתחת לשולחן, כשהוא מנסה לקרוע את החולצה שלו עם דמעות בגלל חורבן בית המקדש. זאת הייתה הנשמה היהודית של אהוביה.

"כשהוא היה בכיתה ג' הוא הלך להשתתף בחידון התנ"ך של גוש עציון שהיה מיועד לילדים בכיתות ד' עד ו' אבל הוא הצליח להתמודד ואף הגיע למקום שמיני או תשיעי. הוא לא קיבל את הפרס, אבל הוא ידע תנ"ך מאוד טוב. זאת גם המסורת כאן בגוש עציון החיזוק בידיעת התנ"ך.

"היה לו רצון אדיר לקבל עוד קצת אהבת השם, עוד מוסר", מדגיש אברהם ונזכר בסיפור מעניין: "יום אחד הראש ישיבה חשב שהוא עשה משהו לא טוב והוא נתן לו שיחת מוסר במשך רבע שעה, ואהוביה יושב, מקשיב ובוכה. לאחר שראש הישיבה סיים את השיחה הוא שאל אותו: 'מה אתה אומר על זה?' ואהוביה אמר לו 'אני לא עשיתי את זה'. ראש הישיבה היה בהלם. הוא שאל אותו: 'אם אתה לא עשית, אז למה רבע שעה אתה שותק ומקשיב למוסר שלי?' אז הוא ענה לו: 'כי אני פשוט אוהב לשמוע מוסר'. וזאת למרות שהוא מאוד לא אהב שמאשימים אותו במשהו שהוא לא עשה".
 

מכתבים אישיים של אהוביה סנדק

איפה תפסה אותך הידיעה הקשה על האסון?

"אני עובד סוציאלי בתפקידי וגם אני בוגר עולם הישיבות, אחד הדברים הטובים שאני עושה זה השילוב של שניהם. הקמתי בית מדרש לנפגעי איבה מטעם הביטוח לאומי, לאנשים שעברו פיגועים, אסונות וטרגדיות. אנחנו לומדים ביחד בבית המדרש ומביאים לשם את הכל, את הכאב שלנו, את הפיגוע שעברנו, את קרובי המשפחה שנהרגו, 'ותלך לדרוש את ה'' כפשוטו. אנחנו מביאים את זה מול התורה, מול הקדוש ברוך הוא, וזה המקום הכי טבעי עבורנו לעבור את התהליך הנפשי והרוחני שעובר עלינו.

"ערב לפני" מספר אברהם, "היה לנו לימוד מאוד מיוחד בבית המדרש בדיוק בנושאים הללו של אובדן, ואז למחרת בבוקר שעה לפני קרות המקרה, במסגרת תפקידי כעובד סוציאלי ברווחה טיפלתי באב משפחה עם שישה ילדים שהאימא בת 35 נפטרה מהמחלה והשאירה אותם לבדם. דיברתי אתו ועודדתי אותו, הסברתי לו על התהליך של האבל, על השלבים, על הנשמה שהולכת ומתרחקת, וככה תוך כדי זה נוחת עלי כל הסיפור".

איך זה נודע לך?

"בצורה רשמית. עד היום עוד לא קיבלתי הודעה מהמשטרה, אבל זה התחיל עם זה שאמרו שהוא פצוע. נסענו לבית החולים ושם כבר הבנו שאנו צריכים לעשות אחד ועוד אחד".

קרדיט: ציפורה בן מרדכי, ציפורה ארט

אמונה זה שם המשחק

איך המשפחה והילדים קיבלו את הידיעה על האסון?

"יש לנו שבעה ילדים בלי עין רעה, וברוך השם אנחנו משתדלים להיות אנשי אמונה, הקדוש ברוך הוא נותן לנו את האור שלו. אני אגיד לך תובנה קטנה שלמדתי. מישהו אחד אמר לי שהאובדן זה כמו להיות גידם, שאבר מהנשמה נפל לך, וכואב לך איפה שהאיבר נקרע נפל. יש המון אמת בדבר הזה אבל אני חשבתי ברובד אחר. לדעתי הנשמה היא כמו משפחה, וכמו במשפחה, עם אחד מהילדים גדל, צומח והולך למדינת הים, אתה לא יכול לדבר אתו כי הוא כל היום פועל ישועות גדולות לעם ישראל, אז זה בערך גם התחושה עכשיו. זה מאוד כואב, זה הופך את הלב, אבל זה שינוי של איבר שגדל, שינוי של גדילה והתפתחות, אז זה גם כן חלק מהתחושה שלנו".

אברהם מדגיש: "אהוביה היה נשמה ענקית שממש, אבל ממש חיה בקדושה, אנחנו כולנו חיים בקדושה, אבל באמת עדיין לא ברמה שהקדוש ברוך הוא רוצה. אהוביה היה צעד קדימה, הוא באמת כל כולו היה חיים. מסור לעם ישראל והואר באור של תורה, היה דבוק בתורה ודבוק בקדושה של ארץ ישראל, מעולם הוא לא פעל מתוך שנאה, הוא היה אוהב את עם ישראל רצה בטובתה לטובת שאור השם יופיע. אבל כל יהודי צריך לדעת את הפתחי תשובה בשולחן ערוך אבן העזר סימן ע"ה כותב שלדעת כל הראשונים מצוות ישוב ארץ ישראל זאת מצוה מדאורייתא".

לסיום מבקש אברהם לצרף חלק משיר שכתב אהוביה בעצמו ובו מבחינים בעומק נשמתו הטהורה:

"הארץ שלך, שנתת לנו...אני כל כך אוהב אותה.

אהבה עצמית, שלא תלויה בכלום.

וזה כואב לי, אבא. מאוד.

לתחיה שואפת נשמה רצוצה,

באור תחית גוי להניב

החיים.."