סיפור מרגש ליום פטירתו של הבבא סאלי זצ"ל: "אמא, את בחיים?!"

הסיפור שלי מתחיל בשנת 2009, כשהייתי בת 12.

אמי שתחיה חלתה במחלה קשה מאוד מאוד. זה התחיל כמו עוד שפעת שתכף תעבור, אבל לא.

מחום גבוה שלא ירד מ-40.5 לפריחה בכל הגוף כמו אלרגיה למשהו. לא באמת ידענו מה באמת קורה לאמא שלנו, עד שאבא החליט לקחת אותה לעבור מספר בדיקות.

מפעם לפעם ידעו להגיד לאבא שלי "שאין לה כלום" שזה כנראה משהו ש"תכף יעבור"... אבל עברו להם הימים והשבועות, והמצב של אמא הלך והחמיר.

פתאום החלו לצאת לאמא פצעים ברגליים, שמיום ליום החלו לאכול לה את העור. מה שלא ידענו, זה שאותם פצעים היו לה גם בתוך האיברים הפנימיים, והחלו להזיק גם שם.

כשאמא חזרה לבדיקות נוספות, הוחלט לשלוח אותה בבהילות לבית החולים איכילוב, ולאשפז אותה.

וכך היה. אמא הובאה לבית החולים כשהיא במצב קשה. עשו לה כמה בדיקות, והחליטו להריץ אותה לטיפול נמרץ.

אמא סבלה המון, מה שהיא עברה.

לא עלינו היא הייתה מחוברת לדיאליזות, כי הכליות שלה כבר הפסיקו לעבוד. היא חלתה במחלה שפגעה לה בכלי הדם, וגרמה לה לקריסת מערכות.

במשך חצי שנה אמא שכבה בבית החולים חסרת אונים, כאובה כולה.

עד שהגיעה שיחת הטלפון הנוראה מכל.

זה היה ביום שלישי, ד' בשבט. אבא קיבל שיחה מבית החולים איכילוב: "שלום, אדון סרוסי, מדבר פרופסור... מבית החולים איכילוב. בבקשה ממך, תגיע לבית החולים. זה בקשר לאשתך".

וכך היה. עלינו לרכב – אני, אבא, סבתא (אמא של אבא) וחברה טובה של אמא, ונסענו ישר לאיכילוב.

כשהגענו, אבא הלך לדבר עם אותו פרופסור מנהל המחלקה, שדיבר עם אבא ושאל אותו: "תגיד, כמה אחים יש לאשתך?". אבי ענה לו: "11 אחים, למה?".

והפרופסור עונה לו: "אז תקרא לכולם עכשיו, שיבואו להיפרד מאשתך, כי נשארו לה פחות מ-24 שעות לחיות".

אבי היה בהלם, עצר לשנייה והשיב לו: "תגיד לי, אדון מנהל מחלקה, יש לך עוד תפקיד חוץ ממנהל מחלקה?".

הפרופסור לא הבין, ואבי פשוט המשיך: "כשאתה תהיה אלוקים, אז אתה תגיד לי שלאשתי נשארו פחות מ-24 שעות לחיות. בינתיים אתה רק מנהל מחלקה ולא שום דבר אחר, ומי שיחליט אם אשתי תחיה או לא - זה אך ורק בורא עולם, ולא אתה.

אחותה של אמא, כשהייתה בבית החולים, ניסתה להרגיע את אבי, ואמרה לו: גדי, היום זה יום ההילולא של הבבא סאלי. קח את בתך ואמך, וסעו לנתיבות, להתפלל על אשתך אצל הצדיק. אני אשאר כאן עם אחותי, ואם יהיו שינויים - אני אעדכן אתכם.

ובאמת, זה מה שעשינו. עלינו לרכב ונסענו לנתיבות, להתפלל אצל הצדיק.

(צילום: יעקב כהן / פלאש 90)

כשהגענו, חשבתי שהמקום יהיה מפוצץ עד אפס מקום מאנשים, אך המקום היה ריק. גם הציון של הצדיק היה ריק מאדם. לא הבנו, מה קורה? חשבתי שאולי טעינו בימים.

"מה נעשה עם כל האוכל שלקחנו איתנו? למי נחלק? את מי נזכה בברכה לרפואת אמא?". שאלתי.

לא עברה דקה, פתאום הגיע איש זקן ששאל אם הוא יכול לאכול מנה של אוכל. אמרנו לו שבשמחה. "רק אם תוכל לברך ולכוון בברכתך לרפואת אמא שלי הצדקת, אורה חיה בת רחל", אמרתי, ונכנסתי להתפלל אצל הצדיק כשאני בוכה ומתחננת על חייה של אמי.

יום שלישי בערב הגיע,

ניסיתי להירדם, אך בקושי הצלחתי, כולי הייתי שקועה במחשבות על מה יהיה עכשיו? איך נחיה בלי אמא? אחים קטנים, אבא אלמן? חס ושלום. אבל אלו היו המחשבות באותם ימים.

נרדמתי, ואז פתאום הופיע לי בחלום סבי היקר ז"ל (אבא של אמא). בחלום הוא לבש חליפה לבנה, כולו שמח ונרגש.

שאלתי אותו "סבא, מה פשר השמחה? הרי אמא (הבת שלך) כבר איתך למעלה".

הוא לא וויתר, והמשיך לחייך ולהגיד לי: "נכדתי היקרה, אמא לא איתי, אמא בחיים, ויותר מזה - אני יכול להגיד לך: אמא תחזור הביתה ביום חמישי ".

לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. אמרתי לו: "סבא, מה אתה עובד עלי? אני שמעתי מה הרופא אמר לאבא. זהו, אמא כבר לא איתנו". אבל הוא לא וויתר, ואמר לי: "תחכי ותראי".

כשהתעוררתי, החלטתי שאני לא מספרת לאף אחד על החלום, גם לא לאבא. שלא יחשבו שאני סתם מדמיינת. ומה אם זה לא נכון?

הלכתי ללימודים, וניסיתי לשכוח קצת מכל המצב.

יום רביעי. הערב הגיע. שוב ניסיתי להירדם, ועד שזה קרה - שוב חלמתי חלום, אך הפעם זאת הייתה סבתי היקרה ז"ל (אמא של אמא), שבאה להגיד לי משפט אחד - והלכה: "תקשיבי למה שסבא אמר לך, הוא יודע מה הוא אומר", ונעלמה.

מובן ששוב לא התייחסתי לחלום, ומובן שלא שיתפתי אף אחד.

יום חמישי. הלכתי לבית הספר. עבר היום, והייתי בדרכי חזרה הביתה.

כשהתחלתי לצעוד לכיוון הבית, שמעתי קולות מוזרים. לא הבנתי מי קורא לי. כשהסתכלתי, ראיתי את אבא עומד במרפסת של הבית ופשוט קורא לי: "שרה, שרה, בואי הביתה, הבאתי לך הפתעה". אמרתי לו שאין לי חשק להפתעות, גם ככה כולי במחשבות על אמא.

הגעתי הביתה. עליתי במדרגות של הבניין, ניגשתי לפתוח את הדלת של הבית - ופשוט לא האמנתי למראה עיני.

"אמא, זאת את?! אמא, אמא, את בחיים!!! איך זה קרה, אמא?!".

פשוט לא האמנתי למה שאני רואה! התחלתי לבכות ולחבק אותה חזק, לראות שאני לא חולמת עוד פעם.

ואז היא אמרה לי: "באותו יום שלישי שהלכתם להתפלל אצל הבבא סאלי, אני בבית החולים חלמתי עליו. כשהוא בא אלי בחלום אני בכיתי והתחננתי אליו שיבקש עלי רחמים שאשאר בחיים, שלא ייתן לי ללכת".

ואז היא הוסיפה: "לפני שהרב הלך, נדרתי נדר שאם הוא מחזיר אותי לחיים - אני עושה לכבודו כל שנה הילולא".

וכך, עד היום אנו זוכים לעשות לצדיק הילולא גדולה ושמחה, ובכל שנה אני זוכה לספר את הנס העצום והגדול של הצדיק הקדוש.

זכותו יגן עלינו אמן.