אנחנו מדברים רק על הילדים. איך נחזור לסוגיות טובה?

אנחנו זוג בשנות ה-50 לחיינו, והורים ל-3 ילדים מתבגרים ותובעניים. אני מרגישה שבמשך השנים הזוגיות שלנו תופסת פחות מקום בחיינו, והילדים, עם שלל האתגרים, תופסים את כל המרחב. המצב מגיע לידי כך שיש אצלנו חוסר התעניינות האחד בזולתו, אין שיחות משותפות, וודאי לא יציאות משותפות יזומות. העולמות שלנו התרחקו. האם ניתן לחבר שוב את הקצוות ולהחיות את הזוגיות שלנו?

עומס החיים, שחיקה וטרדות מביאים לתופעה שאת מתארת, והיא די מוכרת.

הזוגיות היא כמו "שתיל בעציץ": תטפחי ותשקי אותו - הוא יפרח ויצמח, תזניחי ותתרחקי - הוא יבוש ויקמל.

לא קל לאחות את הקצוות לאחר שנים רבות שהתרגלתם לחיות כל אחד במשבצת שלו. אבל הבשורה הטובה היא שזה אפשרי! אם תשקיעו בזוגיות 10% ממה שאתם משקיעים בילדים, אתם על הדרך הטובה.

התרגלי להשקיע מחשבה, תכנון, וחוויה זוגית. ככל שתתמידי כך, תגלו עוד ועוד תחומי עניין משותפים, ותתפלאי לגלות שגם מבן הזוג יגיעו בהפתעה תכניות ורצון טוב לשיפור ולייעול האוויר והאווירה.

כמובן, יהיו גם פערים ואכזבות ביניכם, ויש להיערך לכך ולהנמיך ציפיות. אך אם תשמרי על כבוד הדדי, ותגלי עניין אמיתי במה שחשוב לבן הזוג שלך, הרי זו מתכונת נפלאה להתחדשות הזוגיות שלכם. מיותר לציין שהרווח כולו שלכם ושל משפחתכם.

(רחל קליין, B.A, מרצה ויועצת אישית זוגית ומשפחתית)

* * *

איך מרגילים ילד לארגן את החדר שלו? בתחילה אני מבקשת יפה, ומשכנעת שאח"כ אעשה לו כיף ואצ'פר אותו, ובסופו של דבר זה לא נעשה. הילדים מביאים אותי לכעס ולעצבים עד שאני צועקת עליהם, וזה לא משנה דבר, הם בכל זאת לא עושים.

משמעת היא הרגל, ויש דרך ברורה מאוד שניתן ללמוד כדי לדעת כיצד לעשות זאת נכון, בדרך קצרה ובריאה שלא תזיק לנפש הילד.

אך ישנם דברים חשובים יותר מכלים חינוכיים, וזו המודעות שלך כאמא. ואסביר.

שימי לב, ונסי להתבונן - מה את מרגישה כאשר את מבקשת מהילדים שלך לעשות משהו?

האם את אומרת להם בביטחון? אולי את מרגישה צורך להתנצל? להצטדק? רגש אחר יכול להיות פחד מהתגובות, או מעימות...

מדוע את מרגישה צורך לדרבן אותו לעשות ולהבטיח לו צ'ופרים?

כאשר הורה מגיע לילד ממקום של פחד, כעס, מרמור, חוסר אונים וכדומה, ולא בצורה ברורה ומלאת ביטחון (והוא גם מרגיש ככה, ולא מפגין כוח אלא מרים את הקול) - הילד לא יכול ולא רוצה לשתף פעולה, וזו תגובה טבעית שכל ילד בריא בנפשו יגיב.

לעומת זאת, כאשר תגיעי לבקש מהילד עם הרבה אמון שהוא יקשיב לבקשתך, עם קול ברור ובטוח, הילד ירגיש בטוח, וירצה מיד לשתף פעולה.

(יוכי דנחי, יועצת חינוכית ותומכת רגשית לגננות ולאמהות בשיטת אמהות מודעת)

* * *

בננו הקטן מסרב לעבור חיסונים ובדיקות דם. ניסינו לשכנעו ע"י הסבר על חשיבות הבדיקות, ואף הבטחנו לו פרסים, ולא הועיל. מה ניתן לעשות עם פחד שכזה?

חרדה ממחטים וזריקות היא מוכרת ושכיחה. כ-10% מהאוכלוסייה סובלים ממנה במהלך החיים, בעיקר ילדים בגיל הרך.

מדובר בפחד מובן וטבעי מאוד מפני כאב, גם הגיבורים שבינינו לא אוהבים זריקות...

מספר טיפים העשויים, בס"ד, להקל על פחדו של הילד:

א. הכנה לפני הבדיקה: ילדים (וגם מבוגרים) מפחדים מאוד מחוסר הידיעה לגבי מה שאמור להתרחש. לכן יש לתת לילד הסבר אמין וברור, שיפוגג לו את תחושת חוסר הוודאות. אין להבטיח לילד כי זה לא יכאב, אלא לומר: יתכן שתרגיש משהו קצת לא נעים, שיעבור מהר.

טכניקה יעילה ביותר, שהוכחה לי עם בני באופן אישי (שהיה מתעלף למראה דם...), היא חשיפת הילד לגורם הפחד. אם ישנה אפשרות ורשות, לשבת עם הילד בחדר האחות, לצפות בחיסונים, ככל שניתן (דרושה סבלנות יתר מצדכם...). אט אט הילד מתרגל לדרמה, הפחד מתגמד, וכשהוא בשל לכך - אוזר אומץ ומבצע גם הוא את הבדיקה.

ב. התמודדות פיזית: שימוש בטכניקת הרפיה, תרגול בנשימות עמוקות ונשיפה איטית.

ג. התמודדות קוגניטיבית: תרגול משפטים עצמיים עם הילד: אני יכול לעשות את זה, זה ייקח זמן קצר וגמרנו...

ד. הסחת דעת הילד בזמן הזריקה, ע"י חפץ / שיר / דיבור. כדאי לשאול את הילד לגבי העדפתו, להסתכל על המחט או להסיט את הראש.

ה. לאחר הבדיקה, נעבד עם הילד מה הרגיש, נאפשר לו הבעת רגשות שליליים, ונעודד אותו על האומץ שלו.

במידה והפחד מוגזם, והתערבותכם לא הועילה, מומלץ לפנות לטיפול מקצועי מסוג CBT.

(קרן אהרון, מאבחנת דידקטית, מרצה בחינוך מיוחד ובפסיכולוגיה התפתחותית)