לאזן בין השאיפה לגדלות לבין החיים השגרתיים

עלינו להבחין בין "שאיפה" – ובין חוסר ריאליות. אנו מתחנכים, וכך אכן ראוי, לשאוף להגיע לגדלות בכל תחום: בתורה, בעבודת הבורא, בגמילות חסדים. התורה מלמדת אותנו שאנו בעלי כוחות משמעותיים ביותר, שיכולים להביא אותנו לפסגות נעלות אם נשתמש בהם כראוי.

אבל האם המשמעות היא שעלינו לצפות, בחיי היום יום, להגיע כבר כעת אל הפסגה? ממש לא! אנחנו לא נוצרנו מושלמים, ובכדי להגיע אל הפסגה – נדרשת עבודת חיים! השאיפה, שלא לומר: האשליה, כביכול אנו יכולים להיות כבר כעת מושלמים – אינה מתבססת על מאומה.

האדם צריך ללמוד כיצד לאזן בין השאיפה לגדלות מחד, ובין חיים שגרתיים, רגועים ושלווים, מאידך. אדם שבוחן את עצמו ביחס לשלמות אליה הוא חותר – ימצא את עצמו תמיד חסר, מה שיעמיד אותו במצב של אשמה מתמדת. מדוע הוא אינו מושלם? מדוע הוא אינו גדול כפי שהוא יכול להיות? מדוע הוא עדיין לא מגיע לפסגות שאליהן הוא שואף להגיע?

כמובן, הבעיה אינה נעוצה בשאיפה עצמה. הבעיה היא בכך שאנו בוחנים את המעשים שלנו בחיי היום יום השגרתיים, בראי השאיפות הגדולות המהוות משימת חיים! אנו בוחנים את עצמנו היום, על פי הדמות המושלמת שאנו שואפים לאמץ בעוד חמישים שנה! במבחן הזה, אין לנו סיכוי להצליח.

לשאוף גבוה זה מצוין. אבל חשוב לדעת, שהדרך עשויה להמשך שנים רבות, עם נפילות רבות... בכדי להגיע אל הפסגה – אין מנוס: יש ליפול ולקום, להתנער, להמשיך, ליפול שוב ולקום, וחוזר חלילה... רק כך מצליחים! אין טעם להיות מופתעים בכל פעם מחדש מהנפילה או מחוסר ההצלחה הזמני.

אמנם יש מקום לכאוב כל נפילה, ואין טעם לנסות לפתח אדישות כלפיה. אדרבה: אדם שמפתח אדישות כלפי הנפילות שלו, מוותר במידה רבה על הערכים שלו, בכך שהוא משלים עם העדרם! בסופו של דבר, הנפש תפנים כי עליה לשלם מחיר גבוה מדי עבור הערכים הללו, מה שיקבע את הוויתור עליהם לצמיתות... במקרה זה, האדם שאינו מסוגל להתמודד עם המחשבה על כך שאינו מגשים את הערכים שלו – יחווה תהליך של התנתקות והתכחשות מהערכים הללו, בכדי שלא לחוות את רגשות האשמה, וכך, הוא עשוי להפוך לאדם בלתי ערכי!

אולם לאמיתו של דבר, האמת שונה לגמרי. האדם יכול להגיע רחוק, ואמנם הדבר כרוך בהשקעה ובעמל, אך לא במידה העולה על יכולותיו של האדם... הבעיה מתחילה רק בכך שהוא סבור שניתן להגיע למקום כלשהו בחיים מבלי נפילות בדרך, ולכן הוא מפרש את הנפילות הללו כחוסר הצלחה! אילו היה מבין שהנפילות הינן חלק בלתי נפרד מהתהליך – הוא לא היה מתייאש, ולא היה מגיע למסקנה כי המשימה היא מעבר לכוחותיו...

לא פעם, אדם משווה את עצמו במצבו הנוכחי, בעיצומו של תהליך – למי שכבר נמצא כמה דרגות מעליו, השוואה שמעמידה אותו עצמו באור בלתי מחמיא. הדבר דומה בדיוק לילד בכיתה א', שישווה את ידיעותיו לאלו של אחיו בכיתה ח'... מדובר בהשוואה בלתי הוגנת, חסרת סיכוי, שאינה משקפת באופן אובייקטיבי את הצלחתו של האדם, אלא רק מייאשת אותו ומובילה אותו בדרך הבטוחה אל הכישלון!

ניקח לדוגמה בחור, ששואף להיות גדול בתורה. האם זה אומר שכעת הוא אינו אמור לאכול ארוחת בוקר, או לשוחח מדי פעם שיחת חולין כדי להרגיע את נפשו הסוערת? לאמיתו של דבר, אין כל סתירה בין הדברים, ואדרבה: רק אם הבחור הזה ידע לאזן בין השאיפות הנעלות שלו, ובין הצרכים הנוכחיים שיש לו כעת בחיי היום יום – הוא יוכל אכן להגשים את שאיפתו ברבות הימים!

לעומת זאת, אם אותו בחור יהיה חדור ברגשות אשמה בלתי פוסקים בכל פעם בה הוא סוגר את הגמרא למספר דקות בכדי לעסוק בצרכי חייו היומיומיים – הדבר לא יגרום לו לטפס כלפי מעלה... בדיוק להיפך: זה יגרום לו להתייאש, להרים ידיים, ובסופו של דבר – לזנוח את השאיפות הנפלאות שלו!