אלוקים שלי, רציתי שתדע שלפני שאני גיבורה, אני לגמרי חלשה

להיקרע.
בין חלומות למציאות
בין הלב למוח
בין הרצון להתפרק לרצון להתגבר....

להרגיש לבד.
לבד אפילו בתוך משפחה ברוכה.
לבד אפילו כשאת חלק מרכזי בחברה
לבד אפילו שאלוקים תמיד איתך.

אלוקים שלי, רציתי שתדע (ואני יודעת שאתה יודע...)
שלפני שאני גיבורה, אני לגמרי-לגמרי חלשה...
לפני שאני נרדמת, אני לגמרי בוכה...
לפני שאני מאופרת, אני לגמרי לא זוהרת...
לפני שאני קמה, אני לגמרי נופלת...
 

תדע שיש בי רגעים שמרגיש לי שזהו, נגמר לי הכוח...
רגעים בהם המנהרות שלי מידי ארוכות בשביל להצליח לראות אור בקצה...
רגעים שבהם הלב כבר לא יודע מה הוא מרגיש... הוא מאותת שהוא לגמרי על הסף, וחוץ מדמעות אני לא מוצאת דרך להשיב לו...

אבא שלי, מה עושים ברגעים כאלו?
איך אומרים לכאב סטופ?
איך משתלטים עליו?
איך הופכים להיות הגנרל של עצמי?

תגלה לי, אבא. תן לי סימן.
ועד שתיתן לי אותו, עם הכוח שעוד נותר בי, דבר ראשון אבקש - בבקשה תבטיח שלא אכנע בסוף... שזה יעבור, שאני אקום מזה.

תרפא את הלב כמו שרק אתה יודע.
תעלים צלקות כמו שרק אתה יכול.
תייבש דמעות ברוח של תקווה.
תחבק ותעטוף עם ים של אהבה.

בבקשה, תן לי להירדם גם אם המחשבות לא נותנות סיכוי,
תן לי להירגע גם אם המחשבות תפסו נפח לא רצוי...
ואז, ביום בו אקום אחרת, אדע שלא רק שלחת סימן, אלא פשוט באת לכאן.
וגם אם הכל סגר עלי ולא הצלחתי לראות – עמוק בפנים ידעתי שאין מצב כזה לבד. אין דבר כזה לגמרי בלי כוח.
לא כשאת בת שלו.

ונכון, נפלתי לגמרי. רציתי לברוח. כאב לי נורא.
אבל בסוף כל הלילות תמיד היתה זריחה.
ביקשתי, ונתת.
בכיתי, והקשבת.
כאב לי, וחיבקת.

כי פניתי אל היחיד שיכול, האחד שיודע, הגבוה מכל.
הוא חיכה שאבוא. שמח שלא שכחתי שהוא פה.
נתן לי את הזכות לחייך שוב. לאהוב, לשמוח, להאמין.

ונכון, לא שכחתי. ולפעמים עדיין כואב.
ובפעמים האלו זה זמן להסתכל אחורה. לגלות שהתקדמנו.
זמן להודות שהיינו שם, וחזרנו. שנפלנו, אבל קמנו.

מודה, אבא שחידשת בי כוחות.
מודה על זה שניגבת לי דמעות.
תודה שאתה מאמין בי, למרות הכשלנות.
תודה שאתה נותן לי לחגוג ניצחונות.

אוהבת אותך, אבא.
בכל הרגעים. עם כל העוצמות.

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.