זוכרים שקראתם לי גיבורה? תראו מה יצרתם

אני עומדת על החול הרך,
אצבעות רגלי נוגעות במי הים.
עיני עצומות,
אני נושמת עמוק.
אני נושמת את השקט,
את הצלילות.
הרוח מעיפה את שערי,
מלטפת.

עיני נפתחות ואני פוסעת.
צעד ועוד צעד.
הים מתחיל לטפס מעלה על רגלי,
הקור המאוזן חודר לעצמותי,
מקרר את הסערה המתחוללת בקרבי.

אני מתקדמת עוד קצת,
מזיזה את אצבעות רגלי,
מתענגת על העולם המופלא שמתחת.

אני רואה מולי אבן מבצבצת,
מנצלת הזדמנות ונעמדת עליה,
מרגישה קצת כמו ילדה קטנה על במה בפעם הראשונה,
אבל הקהל שמולי הרבה פחות סלחן,
אז אני רועדת קלות.

אני מרימה עיני לשמיים נטולי העננים,
מורידה עיני ומביטה על האופק שאינו נגמר.

התכוננתי למונולוג הזה כל כך הרבה זמן,
הוא יושב בתוכי ימים ולילות.
אני בונה אותו מאז שנות נעורי.
יש שיגידו שזה מוגזם,
לדעתי זה פשוט הכרח החיים.

אני מעט מזדקפת,
מיישרת את בגדי,
מרימה ראש,
ומתחילה:

"זוכרים שקראתם לי גיבורה?
שאמרתם שאני חזקה,
כזו גדולה.
זוכרים אותי אז?
חצי מתבגרת, חצי אישה.
בתקופה הזו שלא הייתה שום אפשרות אחרת,
שלהתפרק ולמרוד לא היו כלל בדמיון.
הייתה אחריות.
משימה.
אדם אהוב שנזקק לי.
מצב חברתי שהיה עלי ללמוד ולשרוד.

"ידעתם לשבח.
ידעתם מנגד גם לכווץ.

- 'איך את כזו חזקה?'.

- 'את כזו ריבוע'.

- 'כל הכבוד לך על כל העזרה'.

- 'את איתנו רק כי את חברה של...'.

- 'אני מעריצה אותך על הסבלנות'.

- 'תאמיני לי, לא יזיק לך קצת ללמוד ממנה'.

- 'את אלופה'.

- 'תראי אותה איך היא זורמת, רק את.. קשה. בונקר'.

"הייתי טובה,
אבל לא בכל המקומות שנדרשתי בהם.

"גדלתי.
תמיד התחושה פרפרה בתוכי,
שמשהו אינו מספיק,
שמשהו חסר.
בי.
בתוכי.
כאילו פספסתי בחיים שלבים שהיו אמורים להפוך אותי עד נקודה זו ליותר.
חזקה יותר,
שמחה יותר,
בטוחה יותר ".

"אבל אתם יודעים מה?
אני הבנתי.
הבנתי שכל חיי ניסיתי להבין מה אחרים רוצים ממני.
החברות,
המשפחה,
הבוסים בעבודה.
השתנתי בכל דקה כדי לנסות להתאים את עצמי למשבצת.
כדי שתמיד אעשה את הדבר הנכון,
אגיד את המשפט המדויק.
לא רציתי להתנסות באי דיוק,
במילה שאינה במקומה.
פחדתי.
רציתי 100.
לא נקודה אחת פחות.
הגוף שלי והנפש שלי השתנו בקצב תמידי,
עד שהפכתי גמישה מדי.

"עכשיו אני גדולה,
ברשות עצמי,
צריכה לפרוץ ולהתקדם,
רוצה -
לפרוץ ולהתקדם.

"אבל אני חלשה,
לא יציבה מספיק.
אני נעה ונדה בניסיון להבין מהי המשבצת הנכונה עבורי.

"אני מביטה בעצמי ורואה את הקרבות הפנימיים,
את המלחמות ביני לבין עצמי.
אני מלטפת את העור שספג כל כך הרבה דמעות של כמיהה,
של קושי,
של שברונות וחלומות.
אני רואה מישהי שנמאס לה ליפול,
לזוז כשיכורה מצד אל צד.
אני רואה רצון מהול בקושי רב.

"אני רוצה לומר לכם,
לכולכם,
שיצרתם במילים שלכם,
במבטים,
בשקט העוצמתי -
ילדה שמכירה אתכם, אבל לא את עצמה.

"אבל לך",
אני אומרת, ומביטה ביחידה שיושבת בקהל המדומיין המצומצם להפליא שלפני,
"לך אני אומרת שיצרת בחוסר אמונתך את המפלצת הפנימית הכי גדולה.

"ותפקידך",
אני ממשיכה במבט כועס וכואב גם יחד,
"תפקידך לטפל בי".

היא מביטה בי במבט פגוע ומעט מבין,
דמעות מבצבצות בעיניה, ואני נבהלת קלות,

* * *

אני קופצת ופותחת את עיני,
מגלה עצמי יושבת בחדרי החשוך ודמעה זולגת מעיני.

ומי היה הקהל בדמיוני, אתם שואלים?

טוב,
זה פשוט.

זו הייתי אני.