"רק בבית הזה הכל תקוע" – בואו לא נהיה כמו פרעה

פרשות השבוע בימי השובבי"ם מורות לנו דרך לצאת מהמצר, מהשעבוד הפנימי שמייצר לפעמים האדם בעצמו, לעצמו.

לפעמים את מלקה את עצמך, לפעמים את משעבדת את עצמך, דואגת יותר מכפי שאת צריכה לדאוג, אם בכלל, בוחרת להיפגע במקום להתרומם, לוקחת מטלות פיזיות בזמן שגם כך הגוף שלך כואב כל כך, מבכה על העבר ונוברת בתוך הטעויות.

כל אלה הם תסמיני שיעבוד, שאת יכולה אי"ה להתגבר עליהם ברגע שתחליטי לצאת ממצרים.

ומהרגע שהחלטת לצאת – צאי מיד, בחיפזון!

את יודעת למה בחיפזון? כיוון שהחלק הגדול שבך לא באמת רוצה לצאת, הוא התרגל להיות שם - במעמקי טיט התלונות ובתוך ים ההתבכיינות.

פגשתי המון נשים שאמרו לי: "אם אני אראה לו ש'טוב' לי, הוא לא יבין שהוא צריך להיות כאן בשבילי... הוא יגיד לי 'תסתדרי לבד'".

לפעמים, מאחורי השעבוד והמסיכה של ה"עבדות", מסתתר לו רצון ל"צומי קטנטן".

ובכל זאת את יודעת שהמעגל ההוא, של לחיות בתוך ה"פרעה" שמייצר את מצבי ה"פה רע" – עם משפטי התסכול והתקיעות של: "רק בבית הזה הכל תקוע", ועוד ציורי מיצרי מצרים – לא משתלם, כיוון שהוא מגדיל את המעגל המתסכל שבמבחן המציאות גורם לחוסר מוטיבציה, למחלוקת ולתחושות מצר של פירוד.

מה המסר? – לספור עד עשר

אחת מהמכות בדור עקבתא דמשיחא היא שילוב של מכת חושך וארבה בעניין מערכות יחסים במעגל המשפחתי. גם חינוך הילדים וגם הזוגיות שלנו לא פעם נמצאים בתוך מצרים, ובמקום לצאת ממצרים על ידי ייעוץ, תמיכה ועוד אפשרויות - מכבידים את הלב, וממשיכים למכה נוספת שמחשיכה גם את הקשר הזוגי.

אחד מאשים את השני: "הכל בגלל החינוך שלך...".

פרשת בוא מלמדת שאין ברירה - ממצרים צריך לצאת בחיפזון!

"ויאמר ה אל משה בא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו”. משה מייצג כאן את ההורים, מנהיגי ומחנכי הדור. הקדוש ברוך הוא אומר לו / להם: "בא אל פרעה" (אותיות הפרעה), "כי אני הכבדתי את לבו”. כלומר, כשאתה רואה שהילד נמצא בבעיה, בירידה, שמשהו מפריע לרוחניות שלו, לנפש שלו, אפילו אם הוא מתחצף – תנשום עמוק, תספור עד עשר לפני שאתה מגיב וגש אליו, תרד עד אליו, כי גם המצב הזה שלו הוא חלק מתהליך שמגיע מהקב"ה. אין הוא אשם בכך, הוא כתינוק שנשבה, אנוס, מסכן, נשלט. הוא לא רוצה לפגוע באף אחד, הוא בעצמו מרגיש תועה (תוהה) בדרך, לא מוצא את עצמו. כל השינויים בלבוש החיצוני מורים על הפנימיות הלא יציבה.

הוא צריך "לעבור דרך", לצאת ממצרים (להיות בעל תשובה). תנסה להקשיב ללב שלו, אל תפגע בו ואל תשפיל אותו, אלא תן לו בטחון, מילה טובה ועידוד.

ויותר מכך, אתם ההורים - אל תאשימו את עצמכם, ואל תוסיפו מכה נוספת שתחשיך את אור השלום בביתכם.

להיפך, תעשו מעשה שיגן על הבית שלכם.

"משכו וקחו לכם" – הסירו את הטינה וקחו לכם נקודה טובה שאפשר להתמקד בה, תראו בו / בה משהו טוב, התמקדו בטוב הזה, ותתחילו לבנות את האמון בינכם מחדש.

כתוב במכת חושך: "וַיְהִי חֹשֶׁךְ-אֲפֵלָה בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים. לֹא-רָאוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו, וְלֹא-קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים; וּלְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם".

"לא ראו איש את אחיו" - כשפרעה משתלט על הנפש, מתחיל פירוד. שמנה לב כמה ילדים מרגישים באפלה, חיים בבדידות, כל אחד והטלפון שלו, ההודעות שלו, הסטטוסים שלו. כל אחד עסוק בעצמו בלבד.

במדרש רבא שאלו: "מהיכן היה החושך ההוא, ור' יהודה אומר, מחושך של מעלה" (שמו"ר י"ד). והרי למעלה יש אור שהוא גדול כל כך, אבל יש כאלה שלא יכולים לקבל את האור, ובשבילם האור הזה עצמו הוא חושך. לדוגמא, השבת - היא אור גדול כל כך, אך יש כאלה שלא יכולים להרגיש שבת, כי הם במצב "פרעה" בנפש, אותיות "רע פה"!...

אומרים חז"ל: "חנוך לנער על פי דרכו". זו לא המלצה, אלא חובתנו להשתדל בכך. כשם שענפים רבים ושונים יוצאים מאותו גזע, כך כל ילד נולד עם טבעים משלו, מידות שמיוחדות רק לו. כל ילד הוא יצירה מוסיקאלית בפני עצמה, כאשר ההורה צריך להכיר את התווים הנכונים בה, על מנת להתוות לו דרך טובה.

תפקיד ההורים והמחנכים הוא לקלף את הלב הכבד ולהפוך אותו ללב טהור, ללב שילמד לאהוב. עלינו לעזור לילד למנף את הפוטנציאל שטבע בו אלוקים.

את תכונות האופי שלו לא תוכלי לשנות על ידי ביקורת או שימוש בכוח, אלא בנועם, בדוגמא אישית וכמובן בכוח התפילה.

כשם שלא ניתן להוציא מיץ שזיפים מתפוז, כך לא תוכלי להוציא מילדך דבר שהוא נגד הטבע שלו. ילד שנולד עם תכונת איטיות, או סרבול, אדישות או ביישנות, יוכל לעבוד על שיפור התפקוד שלו, על ידי שיפתח דימוי עצמי חיובי וביטחון. אם תאיצי בו, או שיחיה תחת ביקורת - הוא רק יסתגר ויסתרבל יותר ויותר. על ההורה למצוא את החן בתכונות חיוביות שוודאי יש בו, ולהעצים אותן! ועל ידי שיאמין בכוחות טובים שיש בו, ישתפר הדימוי העצמי שלו, שישפיע ישירות על מצב רוח טוב, ומשם הפעולות שלו יהפכו לחיוביות יותר.

אומר ה"נתיבות שלום", "מי שמימיו לא הורגל לאור רוחני, ונמשך אחר תענוגים גשמיים, עבורו האור הרוחני הוא ייסורים קשים". לעומת זאת, לבני ישראל, שהכינו את עצמם "בְּמוֹשְׁבֹתָם", התכוננו ורצו לצאת ממצרים - בכל מעשיהם, בבואם ובלכתם, היה זה אור גדול ומחודש.

כשהאדם מנותק מהאור האמיתי, הוא נמצא ב"מצב לילה". אומרים חזל שלילה הוא זמן סכנה, כוחות האופל משתלטים על הדעת. ואותו אדם מתמלא בעצבות ותסכול. כדי לצאת ממצרים צריך להאמין שאפשר לתקן! "אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן" (רבי נחמן מברסלב).

פרעה הוא אותו חלק שבנו שמסרב להאמין שיהיה טוב. לכן האדם צריך להתאמן על שרירי האמונה. המצווה הראשונה שמקבל עם ישראל היא מצוות קידוש החודש. "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה". זהו חג הפסח, צריך לפסוח על מה שהיה, וללכת עם התהליך, עם חדש נולד, ילדה חדשה נולדה בתוכי.

בדיוק כמו מילות השיר: "מה שהיה היה, העיקר להתחיל מהתחלה".