"נסעתי 4 שעות בשביל 30 שניות": הלוויה יהודית מרגשת במיוחד, שהתקיימה ב...הודו

האם יש סיבה מיוחדת למגורים שלכם בהודו?

הגענו לכאן במסגרת שליחות מטעם הרבי מליובאוויטש. כשנה לאחר נישואינו, בעלי העלה את הרעיון לצאת לשליחות. כשהוא היה בחור הוא עזר לבית חב"ד בהודו, וההצעה מצאה חן בעיניי. פנינו לרב קופצ'יק, השליח המרכזי בהודו, ובררנו היכן יש צורך בבית חב"ד. הוא הנחה אותנו להגיע לאזור הזה, וסיפר כי זה מקום הומה עם הרבה מטיילים ומשפחות עם ילדים ויש צורך בבית חם. בית יהודי, עם אוכל כשר, סעודות שבת ובית כנסת. השפה לא היוותה בעיה, כי ההודים יודעים אנגלית. וברוך ה' מאז ועד היום, כבר עשר שנים שאנחנו כאן בשליחות בחוף פאלולים בהודו".

האם יש קהילה יהודית במקום?

"קודם כל חשוב לי לציין שהודו היא תת יבשת והיא ענקית, שמחולקת בתוכה למדינות. אנחנו נמצאים במדינה בשם גואה בתוך הודו ברצועת חוף שנקראת פאלולים. גואה תמיד הייתה יעד למשפחות שמטיילות אבל בשנים האחרונות היא תפסה תאוצה כיעד למשפחות שעוברות אליו כדי להשתקע תקופות ארוכות. יש פה בתי ספר (של גויים) ומבחר חוגים לילדים, וחיים כאן עוד הרבה משפחות של גויים. לכן הפכה גואה ליעד נוח לעבור אליו, כי יחסית להודו מדינת גואה נחשבת למסודרת ומערבית ויש אפשרות לבסס פה חיי משפחה. וכך, באזור שלנו ישנה קהילה של משפחות ישראליות יהודיות שהגיעו לכאן, לתקופות של חצי שנה עד שנה, ובנוסף להן יש גם משפחות שמתגוררות במקום כבר מספר שנים".

אלו מוסדות חינוך יש אצלכם? והיכן הילדים שלך לומדים?

"בתחילה לא היו אצלנו מוסדות חינוך כלשהם, ולכן פתחתי גן עבור הילדים שלי וילדים יהודים נוספים שהמשפחות שלהן גרות במקום. הגן התרחב ברוך ה' וכולל כמה כיתות גיל, עם פעוטון, גן ואפילו בית ספר לבנים הגדולים שלי. במסגרת הגן מתפקדות יחד איתי בנות לאחר תיכון שמגיעות מהארץ ורוצות להתנדב בחינוך ילדי ישראל. הן משמשות בתפקידי גננות ומורות, ועושות מעל ומעבר, ובנוסף יש לי גם עובדות מקומיות שעוזרות. ברוך ה', על אף התפקיד השואב והתובעני, אנו רואים הרבה פירות מהעמל שלהן.

בשנים האחרונות נפתחה תכנית לימודים מקוונת לילדי השליחים, עם מלמדים מהארץ וילדים שלומדים לפי אזורי זמן מכל העולם. הילדים שלי לומדים בכיתה אחת עם ילדים מהודו, מהפיליפינים, מיפן, מניו זילנד, מסרילנקה ועוד, ורק המלמד שלהם מתגורר בארץ. אנחנו מרוצים מאד מבית הספר. זו מסגרת איכותית עם כיתות קטנות וההשקעה בתלמידים גדולה מאד. השנה בעקבות הקורונה הצטרפו אלינו ילדים נוספים מהארץ שמעדיפים ללמוד מרחוק במסגרת לימוד חסידית ומאורגנת היטב".

מהו סדר היום שלך במשך השבוע?

"בדרך כלל בשעות הבוקר אני בבית חב"ד. משתדלת לשבת ללמוד עם מטיילות, מוסרת שיעור, או עסוקה במטבח. יש לנו צוות של עובדים ואנחנו המנהלים של המטבח, אבל בשעות העומס, כשצריך להוציא הרבה אוכל ולעמוד בלחצים גדולים, אני מצטרפת לעבודה ועוזרת במטבח. בין לבין, לפי הצורך אני הולכת לגן לראות איך הגננות מסתדרות ולהושיט להן יד. את שעות אחר הצהרים אני משתדלת להקדיש נטו לילדים שלי שמסיימים את הגן ב16:00, ולתת להם זמן איכות עם אימא. הערבים שלי בדרך כלל תפוסים בשיחות צוות, או שאני על תקן בלנית למי שצריכה. פעם בשבוע אני עורכת ערב הפרשת חלה לבנות ונשים ומוסרת להן שיעור".

נטע מציגה בפני קטע אותנטי, אותו כתבה בתחילת השנה אודות חייה הסוערים בשליחות:

"אתמול זכינו לקחת חלק בברית לתינוק שנולד פה בגואה. האמת שהוא נולד כבר לפני חודשיים. בהודו לא אומרים מה מין היילוד, מחשש שאם הזוג ידע שיש להם בת הם יעשו הפלה ולכן אין אפשרות לבדוק מראש (גם לא לזרים, וליתר דיוק אסור אפילו לשאול אסור ומי ששואל מסתכן במעצר).
כששמענו שנולד לסיוון ודודי בשעה טובה בן מאד שמחנו.. עם זאת ידענו שלהביא מוהל בתקופה הזו כשהקורונה מסתובבת, והשמיים פה סגורים לבאים, יהיה בגדר נס ממש.
ב"ה סיוון ודודי הם זוג בעלי אמונה והחליטו להתאמץ בעניין המוהל. לאחר מעורבות של אנשים רבים ובעיקר בסיוע של ארגון המוהלים 'ברית יוסף יצחק', שגרירות ישראל בהודו , הרב ישראל מבית חב"ד בומביי ועוד רבים וטובים שפעלו בעניין הצליחו לקבל אישור להכניס להודו את המוהל בויזה מיוחדת.
המוהל שמשון אייזנברג ידוע באיזור המזרח ומל תינוקות רבען של הורים שגרים במקומות ללא סיוע דתי, או לזוגות שאין ביכולתם להביא את התינוק לברית מילה. המוהל שמשון עשה מסירות נפש מיוחדת הפעם בכך שהגיע לפה למרות הסיכון, והתהליכים הבירוקרטיים ובעיקר למרות הידיעה שכשיחזור בע"ה לארץ הקודש יצטרך להיכנס לבידוד שיכלול את ראש השנה. 'מה לא נעשה בשביל תינוק יהודי' כך אמר לי אתמול עם חיוך גדול.
"את שמשון אני מכירה באופן אישי עוד בתקופה שגרתי בבנגקוק", מוסיפה נטע. "פעם לפני מעל 10 שנים הוא הגיע לברית בטייוואן ונתקע בבנגקוק מעל שבועיים כיוון שהיתה התפרצות של הר געש וכל הטיסות בוטלו, הכרתי אותו בבית חב"ד בבנגקוק והתפעלתי מההתמסרות שלו להתעקש וכל יום לארוז את התיקים ולנסוע לשדה ולגלות שהטיסה בוטלה וחוזר חלילה עד שהצליח בסופו של דבר להגיע ליעד המיוחל. ב"ה זכינו לקחת חלק באירוע המיוחד שמראה את גודל האמונה וההתמסרות של העם שלנו.
כולנו עמדנו שם מרוגשים עם לבבות מאוחדים. כאיש אחד בלב אחד בברית שכרתנו עם הקב"ה.
מזל טוב מזל טוב לסיוון ודודי שתזכו לגדל את יעקב זיו לתורה חופה ומעשים טובים מתוך הרחבה ונחת בעז״ה!"

בברית שנערכה בהודו בתחילת השנה

כיצד נראית אצלכם השבת?  

"השבתות אצלנו עד לתקופת הקורונה היו ענקיות. שבתות של 150-200 איש ולפעמים יותר. בשנתיים האחרונות התחלנו לעשות הרשמה כדי לדעת בערך לכמה אנשים להיערך... ובהתאם לכך, ההכנות לשבת מתחילות הרבה לפני יום ששי. כל יום אנחנו עושים חלק מהדברים. ישנם מאפים שאנחנו מכינים מראש ומקפיאים כמו ג'חנון, עוגות, עוגיות, בורקסים ועוד. גם חלק מהסלטים אני יכולה להכין מוקדם ולהקפיא עד שבת. ביום שישי עצמו אנחנו אופים 35 ק''ג לחמניות לכבוד שבת, ומבשלים את כל האוכל הטרי: מרק, תבשיל בשרי, חמין ועוד. המטבח שלי הוא בעצם המטבח של המסעדה של בית חב"ד, כך שכל הבישולים ה'רגילים' לשבת הם בנוסף להזמנות אוכל עבור קבוצות או יחידים שמגיעים לגואה ומזמינים אוכל כשר לסעודות שבת בכל שאר האזורים של גואה. אנו מכינים את ההזמנות ושולחים אותן אליהם במוניות, בתוך קופסאות תרמובוקס ואריזות מיוחדות. כך שבמטבח יש לנו עומס כמעט באופן קבוע, ואנחנו כל הזמן עם היד על הדופק כדי לעקוב שגם המסעדה, גם הקייטרינג וגם יתר הצרכים של המקום יקבלו את מבוקשם.

"בשבת מי שמתארח אצלנו הם תיירים שמגיעים לטייל באזור לתקופות קצרות וגם כאלו שהגיעו לתקופות ארוכות של חודש וחודשיים. יש גם משפחות שמתגוררות באזור ומגיעות אלינו לסעודות שבת. האורחים ישנים ב'גסט האוסים' באזור. הסעודות עצמן הן חוויה מופלאה: כולם שרים יחד את הזמירות, יש אוירה שמחה מאד, מאוחדת, וברוך ה' מיוחדת מאד. הילדים שלי, מהגדול בן התשע וחצי ועד לקטנים, כמובן לוקחים תפקיד פעיל בשולחן שבת. הם אומרים דבר תורה ופסוקים, שרים עם האורחים, מדברים עם כולם ועוזרים גם לערוך ולסדר את השולחנות. הילדים שלי חברותיים מאד, ואוהבים מאד את הסעודות מרובות המשתתפים".

מהם האתגרים שלך במקום?

"עיקר הקושי, ואני חושבת שכל שליחה מתמודדת אתו בכל מקום בעולם, הוא הבדידות. גם אם יש משפחות וחברים שמגיעים לאזור, הרבה מהם עוזבים ונוסעים, ועד שאנחנו נקשרים לאנשים הם ממשיכים הלאה בטיול... הרבה פעמים גם יש פערים מבחינה דתית או חסידית שקשה לגשר עליהם. הבעיה היא, שגם כשאני מגיעה לארץ אני מרגישה לפעמים בדידות מציקה. היומיום שלנו כל כך רחוק מהמציאות הרגילה של החיים בארץ, ויש דברים שרק שליחה אחרת או אפילו רק מי שבאמת היה אצלנו, יכול להבין מה עברנו ומה באמת אנחנו חווים.

"אנחנו נתונים להתמודדויות שונות ורבות: לפקח על העובדים במטבח, לתקשר עם בעלי המקום שאנו שוכרים מהם את הגן ואת הבית חב"ד, לדאוג לגננות שאנו מביאים ולהדריך אותן, לטפל בילדים שלנו, לתת מענה למטיילים בכל שעה ביום ובלילה, ובכל כך הרבה תחומים כמו מקרי פציעה, מקרים בריאותיים, מקרי מוות ל"ע, מקרים של בעיות עם סמים, מעצרים פתאומיים בכלא, בעיות נפשיות, ועוד. בין היתר אנחנו מנהלים מסעדה עם שירותי הסעדה לכל מי שצריך, סעודות שבת המוניות, מסירת שיעורי תורה לנשים ולגברים, תפילות ובית כנסת, טבילות, עניינים הלכתיים ועוד לא הקפתי את הכול. והכי חשוב שסוף כל סוף אנחנו זוג, וצריכים לפנות זמן גם לזוגיות שלנו כי זה הבסיס לכול.

"אנשים רבים מתפלאים ואומרים לי 'איך את חיה ככה?' וזו באמת שאלה. פעם לא ידעתי מה לענות להם. בסתר לבי, השאלה הזו ממש הורידה לי את הרוח מהמפרשים. אולי אני חיה בצורה לא הגיונית? אולי זה לא נורמלי? אבל עם השנים הבנתי שנורמלי זה דבר יחסי, וצורת החיים שלנו היא כנראה מה שנכון לי. למדתי לסמוך על עצמי שאם אני חיה כך, אז זה טוב ומתאים לי, גם אם אחרים לא מבינים אותי ותמהים. והאמת שאני כבר לא מבינה איך אפשר לחיות חיים רגילים...

"ובכנות, השליחות שלנו כאן בהודו אכן מורכבת מהמון אתגרים, אך אנחנו זוכרים ויודעים שאנחנו נמצאים כאן לא מטעם עצמנו אלא כשליחות של הרבי להרבות כבוד שמים. וזו זכות גדולה. ברוך ה', כל הכוחות שלנו הם ממנו. אם לא התשובות ב'אגרות קודש' וההכוונה בכל צעד ובכל עניין, אני לא חושבת שהיינו עומדים במערכת הלחצים שמופעלת עלינו מתוקף היותנו שליחים. זה הרבה מעבר למה שאנשים רגילים מסוגלים להתמודד איתם. זה גם הרבה מעבר למה שאנחנו מסוגלים להתמודד איתו".

מה מזג האוויר עכשיו אצלכם?

"עכשיו עונת הקיץ אצלנו. בהודו כל השנה חם. יש תקופה שבה חם מאד מאד ויש גם גשמי מונסון עזים. כרגע אנחנו לאחר עונת המונסונים, בעונה נוחה למדי: ביום חם ובערב נעים".

מה המצב הפוליטי בהודו? 

"ברוך ה', המצב שקט. אין אצלנו מהפכות, מרידות או דברים כאלו. ואגב, ראש הממשלה ההודי אוהב ומעריך מאד את ראש הממשלה ביבי נתניהו, והקשרים הדיפלומטיים של ישראל עם הודו הם טובים באופן כללי".

האם אתם חשים באנטישמיות?

"בכלל לא. ברוך ה', הודו היא מדינה עם הכי פחות אנטישמיות, עד בכלל לא. ההודים מאד מכבדים דתות של אחרים. אומנם יש להם חוקים שלא מתאימים ליהודים, כמו נתיחות גופה או שהם יכולים לשרוף גופות כחלק המנהגים שלהם, ולכן אם יהודי נפטר חלילה, אנחנו דואגים לשמור על הגופה עד לקבורה באופן צמוד. לגבי שחיטה, לא ניתן לשחוט פה פרות כי ההודים נוהגים שפרות הן 'קדושות'. לכן האוכל הבשרי אצלנו מתבסס בעיקר על עוף ולא על בשר פרה".

ובהקשר להלוויות יהודיות, נטע עוצרת בדבריה, ומראה לי פוסט שכתב בן עובד, אחד המטיילים שהתארח בביתם לפני כחודש:

הרב רועי מרילי בלוויה יהודית בהודו (צילום: בן עובד)

"את התמונה הסוריאליסטית הזאת צילמתי אתמול בבית קברות כללי בגואה. הכול מתחיל לילה לפני כן. אני מקבל טלפון מהרב של חב"ד גואה, הרב רועי מרילי: 'בן, מה שלומך? יש יהודי מבוגר שנפטר בצפון גואה. אשתו רוצה שהוא יקבר כאן. מחר תתקיים ההלוויה באזור 16:00 אחה"צ, מרחק של שעתיים נסיעה ממך. תוכל להגיע להשלים מניין?'

'כן' עניתי בחוסר חשק. 'מה עכשיו?' חשבתי עם עצמי... מצא לו זמן למות היהודי הזה? תכננתי טיול מחר... נשארו לי ימים מעטים פה בהודו, וכל דקה מרגישה כמו פנינה. ועכשיו אני צריך לנסוע 4 שעות הלוך חזור רק כדי לענות אמן? לא מדובר בהלוויה של הרב כדורי, בוא נגיד את זה ככה. כבדות גדולה נפלה עלי מהרעיון הזה.

"בבוקר ההלוויה קמתי עם כאב ראש וכאב בטן. הדג טונה של אתמול היה מקולקל. הבנתי שאת היום הזה אצטרך להעביר קרוב לאסלה. המשימה הפכה ליותר בלתי נסבלת. החלטתי שאני צריך לנסח איזה הודעה מנומסת לרב שיהיה לי ממש קשה להגיע ולשאול אם אולי אפשרי למצוא לי מחליף, אבל הרב רועי הקדים אותי ושלח לי הודעה 'בן,  אנחנו בול עשרה, כל אחד קריטי, בלעדייך אין מניין'.

"זהו. הבנתי שאין לאן לברוח. ויותר מכך, הרגשתי פתאום שאני בכלל לא רוצה לברוח. 'יש יהודי שזקוק לי', הפנמתי. זקוק לי באופן קריטי. מוות זה אירוע חד פעמי, בשביל הנשמה שלו זה עכשיו או לעולם לא, הכל או כלום. איך אפשר בכלל לנסות ולהתחמק מאדם שזקוק לך בצורה כזאת? התביישתי בעצמי. תחושת הכבדות התחלפה פתאום בשמחה גדולה, תחושת שליחות.

"התלבשתי, שמתי אוזניות על פלייליסט נוסטלגי, חבשתי קסדה ועשיתי את דרכי לקטנוע שר ומפזם. בדרך תפס אותי חבר טוב אירופאי, הוא שאל לאן אני נוסע, 'להלוויה' ,עניתי... זו כנראה התשובה האחרונה שהוא ציפה לשמוע. 'אני מצטער לשמוע, הוא היה חבר שלך?' עניתי לו שאין לי שמץ של מושג מי היה הבנאדם. 'אז למה אתה הולך?' הוא שאל.. 'לענות אמן...' עניתי. 'צריך עשרה גברים יהודים שיענו אמן אחר התפילה שתיאמר לכבודו' הסברתי לו. 'כמה זמן הנסיעה?' שאל 'שעתיים לכל צד', 'וכמה זמן התפילה?' 30 שניות' 'אתה נוסע 4 שעות בשביל 30 שניות?' הוא שאל משתומם, 'כן', עניתי עם חיוך ענק על הפנים... 'זר לא יבין זאת' חשבתי לעצמי.

"שעתיים נסיעה חלפו להן במהירות, הגעתי לבית עלמין בטיימינג מושלם בדיוק כאשר גם הרב הגיע. אין כמעט ישראלים כרגע בהודו. במיוחד לא תיירים, כולם ברחו לארץ בחודש מרץ כשרק התחיל כל הסיפור עם הקורונה. היה מאוד קשה להשיג מניין. להלוויה הגיעו 8 אנשים נוספים: גם הם כמוני עשו דרך לא קצרה כדי להגיע, גם הם לא הכירו את הנפטר ולמרות זאת אספו את הקוקו שלהם ואת גופם המקועקע והגיעו. 'מדהים', חשבתי. 'מילא אני הגעתי כי אני מאמין בתורת משה וחכמינו ז"ל, שומר שבת, יש כאלה שקוראים לי דתי, ברור שאני צריך להגיע. אבל הם?! מה מעניין אותם נשמה יהודית? והם אלו שהצילו את המניין. באותה נקודה הפסוק 'ועמך כולם צדיקים' קיבל משמעות מוחשית מאי פעם.

"שלב ההספדים החל. אישתו של הנפטר, הודית שהתגיירה, מתחילה לספר לנו מי האדם שאנחנו הולכים לקבור עוד רגע. מיכאל הורוביץ ז"ל, עורך דין מאוד מצליח בישראל, בן לניצולי שואה שפעל ללכידתם והעמדתם לדין של פושעי מלחמה נאצים בישראל. פעל לשיקום עבריינים, המוטו שלו היה 'אין אדם שנולד עבריין - יש להבין את הדרך שהובילה אותו לשם'. טבעוני שלחם למען זכויותיהם של בעלי חיים. '30 שנות נישואין ידענו, מעולם לא רבנו. תאמינו או לא' העידה אשתו בגרון חנוק מדמעות. 'וואו, זה לא מי שחשבתי שאנחנו הולכים לקבור, כמה שיפוטי אתה כמה דעות קדומות יש בך בנצקיק', הרהרתי עם עצמי.

"עיניה של אישתו של מיכאל ניפגשו בעיניי. היא אמרה לי תודה בלי מילים, רק עם הראש והעיניים, ואני החזרתי לה תשובה עם העיניים: 'תודה לכם על שהבאתם אותי לפה. ותודה על שהזכרתם לי מה זה להיות יהודי'. אפילו היהודים הרחוקים ביותר של גואה זוכרים".

כיצד נראים אצלכם החגים?

"אספר לכם מה היה אצלנו בחנוכה: בשנים רגילות חנוכה הוא 'שיא העונה' אצלנו ובית חב"ד עמוס באנשים ומטיילים ומשפחות עם ילדים. השנה בעקבות הקורונה ועקב זאת שהשמיים סגורים עדיין למטיילים, חשבנו לערוך הדלקה אחרת מתמיד. בניגוד לכל השנים בהן אין לנו אפשרות בכלל לצאת מהאזור שלנו מרוב עומס, כעת ראינו שישנם הרבה ישראלים מפוזרים בכל החופים של גואה, והחלטנו לעשות סבב בין כל החופים. תכננו לערוך הדלקה, כל ערב במקום אחר, כדי שנוכל להגיע לכולם. ברוך ה' היו לנו ערבי חנוכה מרגשים במיוחד. בכל מקום שהגענו לשם עם החנוכייה והסופגניות, כולם התרגשו ושמחו והיה ממש מרגש ומחמם את הלב.

"בנוסף לכך, את הערב הראשון של חנוכה חגגנו אצלנו בבית. עבורי היה זה ערב שלא אשכח. ומדוע? במוצאי שבת שלפני כן, הזעיקו את בעלי בטלפון לפנות בוקר, ובקשו ממנו לנסוע לעיר אחרת בהודו למשימה חשובה. לכמה זמן? לא ידוע. זה לא פעם ראשונה שבה מבהילים אותו לתפקידים שונים כחלק מהשליחות, אבל הפעם נלחצתי מעט ומתוך שינה הזכרתי לו כי ביום חמישי מדליקים נר ראשון, והוא צריך להיות כאן בבית בחזרה. רועי בעלי היה רגוע והבטיח לי כי בעז"ה עד יום חמישי בצהרים הוא חוזר.

"השבוע עבר כשאני לבדי, מנסה להישאר שפויה ולתזז כהרגלי בין מטלות הבית, הגן, הילדים, התינוקת שנזכרה להוציא שיניים דווקא עכשיו, ועוד עניינים דחופים שצצו בדיוק אז. ביום שלישי התקשר בעלי לעדכן כי ככל הנראה הוא לא יצליח להגיע הביתה לפני יום חמישי בלילה. הייתי צריכה להחליט אם לבטל את ההדלקה המתוכננת, למרות שכבר פרסמנו ואנשים אמרו שיגיעו, או לארגן אותה לבדי. לא רציתי לבטל, אך ההחלטה הייתה קשה. אחרי חמישה ימים ללא בעלי, עוד אצטרך לארגן הדלקה בעצמי? ממש הדובדבן שבקצפת...

"לאט לאט עיכלתי את המבצע המתקרב, והתחלתי לגייס את כל מי שרק אפשר למטרה הברוכה: הבנות שעובדות אצלנו כגננות וכל המטיילים שהיו במקום הבטיחו לעזור לי. במקביל חשבתי על יצירות, רמקול, מוזיקה, צבעי גואש, פירות, ומה שהכי הלחיץ אותי: הסופגניות...

"תמר, אחת המטיילות ישראליות, התנדבה להגיע לפני ההדלקה ולעזור לי עם הכנת הסופגניות: להכין את הבצק מראש, להתפיח, לגלגל, לטגן ולהזריק. יחיאל, אחד המטיילים, עמד מוכן להקפצה בעת חירום על האנפילד שלו. בעלי על הקו בטלפון קבל את כל הלחצים הנפשיים שלי ארוזים היטב, יוספי הבכור שלי היה אחראי על השמן והפתילות, וכמובן על הכנת דבר תורה קצר. שאר הילדים קבלו תדרוך רציני על עזרה לאימא והתנהגות טובה ועל הפרס השווה שממתין למי שיתנהג יפה. התפללתי מעומק לבי שהכל יעבור בשלום, וקיוויתי לטוב.

"למרבה הנס, בשעה חמש וחצי הכל כבר היה מוכן: הסופגניות היו על השולחן לצד פירות טריים, וגם היצירות חיכו לילדים שיברישו אותן בגואש זרחני כיאה למסיבות חנוכה הזכורות לכולם מהגן. אחרוני המתאספים הגיעו, הילדים הצטופפו סביב החנוכייה, יוספי שלנו תאם את ברכות ההדלקה, ובשש ותשע דקות התכבד גיא, אחד האורחים, להדליק את הנר הראשון. כולם שרו מעוז צור ועל הניסים, ויחד שמחו, אכלו ונהנו. הייתי מאושרת. ההדלקה הראשונה שלי עברה בשלום!

"אחר כך ערכנו הדלקה נוספת בביתנו הפרטי, וחלקתי לילדים את הפרס המובטח על התנהגותם המופתית: אננס מטוגן, לפי מתכון להיט שלמדתי כאן. כשהילדים הלכו לישון כבר הייתי באפיסת כוחות מהערב הגדוש. ישבתי על הספה וחשבתי אילו כוחות יש בנו, ואנו רק צריכים לגלות אותם. להזיז את החושך, את המסכים, את החשיבה שאני לא יכולה, את הלחצים המיותרים, ופשוט להפשיל שרוולים ולקפוץ למים. ברוך ה', נר ראשון של חנוכה תשפ"א לעולם ייזכר עבורי כיום מיוחד וסמל לכך שהיכולות שלנו מגיעים עוד הרבה מעבר למה שדמיינו".

מוצר שאין להשיג אצלכם והיית שמחה שישלחו לך מהארץ?

"וואו, שאלה טובה. האוכל כאן הוא אתגר לא קל. למדנו להכין דברים בכוחות עצמנו: אנו אופים לחמים, לחמניות, עוגות ועוגיות. בשביל לאכול מוצרי חלב אנו חולבים את הפרות בעצמנו, כלומר משגיחים על הודי שחולב, ומכינים גבינות באופן ביתי. אפילו את התבלינים אנחנו מכינים לבד: קונים זרעים וטוחנים אותם. כל האוכל שלנו, מתחילה ועד הסוף הוא תוצרת בית. זה לא פשוט אבל כבר התרגלנו, וברוך ה' האוכל יוצא כך הכי בריא וגם טעים. כך שמשלוחים מהארץ אנחנו צריכים רק לצורך יין ומצות, או פינוקים כמו גבינה צהובה, פריכיות אורז, שוקולדים וחטיפים".

האם ביקרת בארץ, ומתי?

"לצערנו, הפעם האחרונה בה היינו בארץ כל בני המשפחה יחד, הייתה לפני יותר משנתיים. אנחנו מתגעגעים מאד מאד מאד, והיינו שמחים לבוא לבקר שוב. הקורונה שיבשה לנו את התוכניות. ברוך ה', יש לנו תינוקת קטנה שנולדה ממש לפני שהתחילה המגיפה, ורוב המשפחה שלנו מכירה אותה רק מתמונות. אנחנו מקווים לבוא בקרוב בעזרת ה' לביקור בארץ הקודש".