את החודשים כבר קידש הלל. את הדיבור - אנחנו צריכים לקדש

המצווה הראשונה שנצטוו בני ישראל, עוד טרם צאתם מארץ מצרים, היא מצוות קידוש החודש המובאת בפרשתנו: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות י"ב, א'). במצווה זו נאמר לעם ישראל לחשב את לוח השנה על פי מחזור הלבנה (הירח).

הלבנה, בשונה מהשמש, הינה דינאמית ולא קבועה (הכוונה לאופן שבו היא נראית לעינינו, כמובן). פעמים היא מלאה ופעמים היא נסתרת לחלוטין. אומר אלוקים למשה, כשהלבנה אינה נראית, סימן הוא שמסתיים חודש, וכשהיא מתחילה להיראות שוב, ב"מולד הלבנה" – כשהלבנה כביכול "נולדת" מחדש – זוהי תחילתו של החודש הבא.

כדי לקבוע שהתחיל חודש חדש, צריכים עדות של שני אנשים שיעידו בפני בית הדין שאכן הלבנה ה"חדשה" כבר נראתה. בית הדין חוקר לעומק את העדים, ואם הם מקבלים את העדות, ראש בית הדין אומר "מקודש", וכל העם עונים אחריו "מקודש מקודש" (משנה ראש השנה ב', ז') ורק אז מתחיל החודש. כל עוד ראש בית הדין לא אומר "מקודש", החודש לא מתחיל. כך היה נעשה קידוש החודש במשך מאות שנים. ההשלכות של קידוש החודש הן חשובות מאוד, שהרי על פיו נקבעים כל החגים והמועדים הקבועים בלוח השנה.

לקראת סוף תקופת האמוראים, הגיע הלל הנשיא (השני) למסקנה שלא ניתן עוד להמשיך בקידוש החודשים על ידי בית הדין בארץ ישראל, בעיקר בעקבות הגלות, הצרות והגזירות נגד העם היהודי. הסמכות לקדש חודשים הייתה בידי הלל, שהרי הוא ירש את נשיאות בית הדין דור אחר דור מרבי יהודה הנשיא, אז הלל ובית דינו חישבו את החודשים והשנים וקידשו אותם עד סוף כל הדורות. וכך, משנת ארבעת אלפים מאה ותשע עשרה שנה לבריאת העולם (359 למניינם), התחיל העם היהודי למנות את החודשים לפי חשבון הלוח העברי שתיקן הלל הנשיא.

העובדה שמצוות קידוש החודש נאמרה לבני ישראל בתוך מצרים, ועוד טרם הגאולה, טומנת בתוכה מסר חשוב ואקטואלי, ונראה שיש קשר מהותי בין מצווה זו לבין הגאולה.

כדי להבין את הקשר בין קידוש החודש לגאולת מצרים, נתבונן באחד האותות שעשה משה שלוש פעמים במהלך הגאולה – אות הפיכת המטה לנחש.

מה מיוחד באות זה?

אחד הכללים בהבנת התורה הוא, שההקשר של כל מילה או אפילו אות שמופיעה בפעם הראשונה בתורה, מהווה את המשמעות העיקרית שלה לאורך התורה כולה (הזכרנו זאת מספר פעמים בהזדמנויות שונות). אם כך, כדי להבין את משמעות הפיכת המטה לנחש, עלינו לחפש היכן מוזכר הנחש בפעם הראשונה, וכמובן החיפוש מוביל אותנו לנחש הקדמוני, שם הנחש פיתה את חווה לאכול מפרי עץ הדעת.

מבלי להיכנס לסוגיית חטא אדם הראשון, השורה התחתונה היא שהחטא דרדר את האנושות כולה בהיבטים רבים, בעיקר בהיבט הרוחני, וגלות מצרים הייתה בין היתר תיקון לחטא אדם הראשון (אין כאן המקום להאריך, מומלץ לעיין ברמח"ל, דרך השם חלק ד', פרק ד', ט').

מה הייתה מידתו העיקרית של הנחש הקדמוני? לשון הרע. הנחש דיבר לשון הרע על הקדוש ברוך הוא ואמר לאדם וחווה, שהסיבה שהקדוש ברוך הוא אסר עליהם לאכול מעץ הדעת היא כדי שהם לא יהיו כמוהו: "וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן. כִּי יֹדֵעַ אֱלֹקִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹקִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (בראשית ג', ד'-ה'). הדיבור הרע הזה השפיע על אדם וחווה, וממילא על האנושות כולה, וגלות מצרים הייתה תיקון לדיבור הרע הזה. המצרים ובראשם פרעה היו נגועים בדיבור פגום, והתיקון לפגם הזה מסוגל היה להיווצר דווקא מתוך מקום שהמידה העיקרית שלו היא דיבור פגום. בני ישראל הוצרכו להתנגד למידה הרעה הזאת ובכך לצרף ולזכך את הדיבור שלהם.

שמו של מלך מצרים היה פרעה, אותיות פה-רע. הפה הרע שלט במצרים. פרעה מבטיח למשה ואהרן הבטחות וחוזר בו פעמים רבות, משום שמבחינתו אין שום ערך לדיבור.

כיוון שהנחש הקדמוני הוא מקור גלות מצרים, מוכרח, שכל עוד לא תתוקן מידת הנחש והדיבור לא ייהפך לדיבור טוב, בני ישראל לא יוכלו להיגאל.

לאור האמור, מבינים אנו מדוע אות הנחש חזר על עצמו שלוש פעמים, שהרי שהנחש מסמל את הסיבה העיקרית לגלות בני ישראל.

נשוב למצוות קידוש החודש.

הסיבה שבני ישראל קיבלו את המצווה הזו בעודם במצרים, עוד טרם הגאולה, משום שהיא בישרה לבני ישראל שהם זכו לתקן את חטאי הדיבור, שהרי במצווה זו כוח הדיבור בא לידי ביטוי באופן העמוק ביותר – הדיבור קובע את הזמן! הדיבור שולט על הזמן! הקדוש ברוך הוא בישר לבני ישראל שהם זכו להגיע למצב בו הדיבור נמצא במצבו האידיאלי, וזהו התיקון הגדול ביותר לפגם הדיבור של הנחש הקדמוני שגרר אותם אל תוך מצרים.

זו הסיבה שפרשתנו מצווה על מצוות "והגדת לבנך" (שמות י"ג, ח') ועל מצוות סיפור יציאת מצרים, משום שגאולת מצרים היא בעצם גאולת הדיבור, ומכאן גם נובע שם החג המציין את גאולת מצרים – "פה-סח".

בסדר קדושה בתפילת העמידה אנו אומרים: "הן גאלתי אתכם אחרית כראשית". הגאולה האחרונה תהיה כמו הראשונה, והגאולה הראשונה זרחה רק כאשר הדיבור היה מתוקן.

הבה נתקן את הדיבור שלנו. הבה נדבר רק טוב אחד על השני. כן. רק טוב!

את החודשים כבר קידש הלל, את הדיבור אנחנו צריכים לקדש, וכך ניגאל גאולת עולמים.