האסיר שבטוח שיש לו עולם הבא, או: איך נצא מהסגר?

בסגר הראשון, לא היה נייר טואלט; בסגר השני, לא היה ביצים; בסגר השלישי - לא היה סגר...

אבל מוקדם לדבר על הסגר השלישי בלשון עבר. הוא טרם נגמר, וכבר מדברים על הארכתו עד-דלא-ידע. זה ממש מרגיש כאילו אנחנו חיים בבבושקה של סגרים...

אבל גם ישראל יצאו לחופשי אחר עשר המכות, ואפשר לומר שחטפנו מספיק מכות עם הסגרים והבחירות האלה, שאפשר כבר לצפות לגאולה בקרוב. שלא לדבר על זה, שאנחנו גם המשועבדים וגם חוטפי המכות...

די להתלונן. הבה נתעודד מתוך עיון בפרשה, שכשמגיעה הגאולה, הקב"ה מפצה על כל תקופת הסבל - והסגר.

* * *

קודם מכת בכורות מצוה ה' את משה: "דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב" (שמות י"א, ב'-ג').

ואמרו (ברכות ט): "אין "נא" אלא לשון בקשה; אמר הקב"ה למשה: בבקשה ממך, לך ואמור להם לישראל: בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, שלא יאמר אותו צדיק (אברהם אבינו): וַֽעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם - קיים בהם, וְאַֽחֲרֵי כֵן יֵֽצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדֽוֹל - לא קיים בהם".

לגבי השאלה, היאך צווה אותם ה' להשאיל מאת המצרים על דעת שלא להחזיר, ביארו, שהלשון "שאילה" הכוונה למתנה (עיין שמואל א' א', כ"ח; תהלים ב', ח'), כך שהציווי היה לבקש מהמצרים להעניק להם במתנה את הכלים, על שהרשיעו עמם (רבנו בחיי, שמות ג', כ"ב).

ולגבי גוף הציווי, עלינו להבין: א. מאחר והקב"ה הבטיח לאברהם אבינו שבניו יצאו ברכוש גדול בצאתם ממצרים, מה זה משנה אם אברהם יטען את טענתו - הקב"ה הרי צריך לקיים את הבטחתו בין כך?

ב. אחר שעם ישראל נוצל שנים כה רבות בעבודת כפייה, מדוע היה צריך לבקש מהם בתחנונים ליטול את שכרם ממשעבדיהם?

תנו דעתכם. כאשר הסתיימה מלחמת העולם השנייה, שארכה כ-4 שנים, אצל רבים מהאסירים פרץ רצון עז ליטול וליטול. האסיר "התחיל לאכול ברעבתנות במשך שעות וימים... ומתוך כך היה מתיר את לשונו ומדבר בלי הפסק, לעתים במשך שעות" (ויקטור פרנקל, בעדותו על רגעי השחרור ממחנה העבודה).

נו, אז עם ישראל עונה בעבודת פרך 116 שנה (שפתי חכמים, שמות ו', ט"ז) - והיה צריך לשכנעם ליטול?!

היה זה באחד מלילות העבודה במחנה הריכוז. אחר יום מייגע של עבודה מפרכת, נשכבו האסירים השדופים על דרגשי העץ הנוקשים.

האדמו"ר מקלויזנבורג זיע"א מצא את עצמו שוכב מותש לצד יהודי מומר.

"אתה יודע, רבי", שמע הרב את המומר לוחש לעברו, "גם לי יהיה עולם הבא!".

הרבי לא הסתיר את פליאתו, ושאל: "לך?! איך זה יתכן, והלוא אתה משומד?".

השיב המומר: "כשהיטלר ימ"ש הביא אותנו לכאן, הוא בדק שלושה דורות אחורנית כדי למצוא את אלו שיש בהם ולו שמץ של יהדות קלוש. גם בי הוא מצא קשר יהודי, וזאת הסיבה שאני חולק את דרגשי איתך. אז אם אני טוב בשביל היטלר כיהודי, וסובל ביחד אתכם כיהודי - הרי שטוב אני גם בשביל העולם הבא!

"לא יתכן, שכאן אסבול בגלל היותי יהודי, ושם לא אזכה להיכנס לעולם הבא!", קבע המומר.

לשמע דבריו, הגיב האדמו"ר בקורת רוח: "יישר כוח. תירצת לי כעת קושיה גדולה".

לפני שעם ישראל יצאו ממצרים, הורה ה' את משה לצוות את ישראל ליטול מהמצרים כלים ובגדים, בכדי שלא יאמר אברהם שלא קיים בהם "וְאַֽחֲרֵי כֵן יֵֽצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדֽוֹל".

והשאלה: מדוע רק מפני טענת אברהם הורה כן?

והתשובה: כי אחר שבני ישראל שקעו במ"ט שערי טומאה ועבדו עבודה זרה בדיוק כמו שכניהם המצרים, שוב לא היה חייב להם הקב"ה מאומה.

אלא, שיכול היה אברהם לטעון: הלוא הבטחת, שאחרי שבני ישועבדו במצרים הם יצאו ברכוש גדול. אז אם אין הם נחשבים "זרעי" כדי לקיים בהם את ההבטחה שיצאו ברכוש גדול – מפני מה קיימת בהם את השעבוד?

"מכאן", סיים האדמו"ר את הסברו, "שאם הם טובים עבור השעבוד, הם טובים דיים גם כדי לקבל את השכר של הרכוש הגדול". (דרש מרדכי)

אין בידנו לשפוט את האומללים שחוו את מוראות השואה, אך בהחלט בידנו ללמוד מהם.

אותו אסיר הכיר בעובדה שהוא מומר, אך זה לא גרם לו לשפר את מעשיו; הוא שכנע את עצמו, שכסובל בין סובלים ודאי יהיה חלקו כחלקם.

אשליה זו, ש"יש לי על החשבון", עשויה להוות אבן נגף בדרכו של כל אדם החפץ בשיפור מעשיו.

אדם מטבעו נוטה לסלק מעליו אשמה, גם כאשר בקרבו הוא אינו משוכנע בצדקת עצמו. כך עשוי הוא למצוא את עצמו מנסה "לשכנע" את אלוקיו במעשים טובים, במקום לסור מהרע ולתקן את מעשיו המקולקלים.

כך אנו מוצאים בעם ישראל, שאחר שסירבו להיכנס לארץ ישראל ונגזרה עליהם הגזירה שימותו במדבר, הם השכימו בבוקר והחליטו פה אחד להיכנס אל הארץ. משה הזהירם שה' כועס עליהם, ולא יסייעם בדרכם. אך הם לא שמעו.

ומה עלה בסופם? "וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה" (במדבר י"ד, מ"ה).

שימו לב לניסיון השקטת המצפון המייסר על ידי ניסיון ריצוי לאלוקים במעשה חיובי – בו בעת שהוא נעשה במודע נגד רצונו!

אבן נגף זו עשויה לעמוד בדרכו של כל אחד, אם לא שיפקח את לבו להתבונן אל נבכי נפשו.

פעמים אדם מודע למעשה שלילי שעשה, אך במקום לתקנו הוא בוחר לשים עליו "פלסטר"; הוא עושה מעשה טוב, רק כדי "להוכיח" – לעצמו או לבוראו - שהוא בסדר, ומתוך האשליה ש"יש לו על החשבון" הוא מתעלם מהמינוס הקיים...

* * *

אחר כניעת הנאצים, עלתה שאלת השילומים של גרמניה בעד הרכוש היהודי שנבזז או הושמד. היו שצידדו בעד, ובצדק. אך רבים צידדו נגד - שמצפון הגרמנים לא ינוח בחשבם ששילמו את כופר הנפשות שרצחו בכמה דולרים או יורו.

מסביר רבי זלמן סורוצקין זצ"ל (אוזניים לתורה, שמות י"א, ב'), שכך גם סברו ישראל במצרים. הם סרבו ליטול את ממון המצרים על מנת שלא לאפשר להם נחמה בכך ששילמו להם על פשעם האכזר.

והקב"ה קיבל את טענתם. לפיכך הורה הוא למשה שלא לחייבם על הדבר, אלא רק לבקשם בנועם, שבעבור סבם אברהם יתעלו ויטלו.

וממצרים - דרך השואה - למדנו להכיר את נבכי נפשנו, למען נסייעה לצאת מן הסגר.

את גופנו נוציא מהסגר כשתוסכם החלטת הממשלה.