איה קרמרמן מתגעגעת – לעצמה

אתחיל בלזרוק לאוויר מילים כדי לעורר אסוציאציות ולסייע לכם להריץ בדמיונכם את הסיטואציה הבאה: סגר. משפחה בבידוד. חדר שינה. מחשב נייד. זום. פילאטיס אונליין. מזרני יוגה. בעל גמיש כמו קרש. אנוכי. מתחילים? בעלי ואני עושים שיעור פילאטיס בזום בתשע בבוקר, או כמו שהמתבגרים שלי טוענים, תשע לפנות בוקר. האמת היא שזה משקף גם את הרגשתי, שכן בעודי מגלגלת את מזרן ההתעמלות על הרצפה, אני תוהה מי למען השם חושב שתשע בבוקר זו שעה לגיטימית לעשות פלנקים ולחלץ קנקים מהגב? רמז: בעלי שיחיה, שמתעורר בארבע בבוקר ובשבילו תשע זה כבר אמצע היום. עוד שנייה הוא גם יבקש צ'ולנט.

בזמן שאני מנסה לצלוח את החימום, לשרוד את קלי המאמנת חסרת הרחמים ולפתוח את צ'אקרת הבריאות שלי, נכנסים בזה אחר זה זאטוטינו החינניים. כל ילד בתורו עם הדבר הכי חשוב והכי בהול, שכמובן אינו סובל דיחוי. מ"מה יש לאכול?" ועד "אני לא מוצאת את מחברת תורה". באיזשהו שלב, בין כפיפות בטן לכפיפות בטן אלכסוניות, שזה אותו דבר רק בסיוט, הקטן החליט שתפקידו בכוח הוא להיות לי למשקולת ודווקא עכשיו הוא חייב לקבל צומי, לשבת ולשים עלי את הראש. חמוד נורא.

החכמים מביניכם בוודאי שואלים מדוע פשוט לא נעלנו את החדר והתעמלנו בשקט? החכמות מביניכן מבינות שנעילת הדלת תוביל לשלוש אופציות בדוקות מחקרית. הראשונה: ילד שדופק אין ספור פעמים על הדלת. השנייה והלא פחות מציקה: ילד שמנסה לפתוח את הדלת ללא הרף. מבחינתו, דין סיבוב הידית בפעם הראשונה אינו כדין סיבוב הידית בפעם המאה, שכן אולי הפעם הקסם יתרחש והדלת לפתע תיפתח. שומשום היפתח גרסת העצבים לאמא. והאחרונה והחיננית מבין שלוש האפשרויות: ילד בוכה מעבר לדלת. האופציה להגדיל את האסון בשקל תשעים: שיברח לו. משמע שבהמשך השיעור אני מתפללת שאף אחד לא יחליק אפיים ארצה על שלולית הקטנים, שמישהו, כלומר אני, לא ניקה בזמן.

נתינה היא אהבה?

פתאום, באמצע השיעור, בלי שליטה או מחשבה עמוקה, התחילו לזלוג לי דמעות. לא דמעות של קושי או כאב. פשוט רציתי שקט. נשמתי עמוק והבנתי שאני לא רוצה להיות על המזרן, בבית, עטופה נון־סטופ בילדים ובמטלות. לא רק שאני לא רוצה, אני באמת לא מסוגלת. אני צריכה פוס. אני צריכה חופש להיות אני. באותו רגע הראש זרק אותי למקום הכי רחוק שבו הוא רצה להיות. אם תשאלו את הילדים שלי לאן הייתי רוצה לטוס לחופש, פה אחד הם יגידו לתאילנד. אבל האמת היא שהחופש האולטימטיבי בשבילי זה לצעוד בשדרת פארק ולהרגיש את הרוח שנושבת דרך הבניינים הגבוהים ומצליפה על הפנים, כשהניחוח הייחודי ששמור לתפוח הגדול נישא באוויר. שנים לא הייתי בניו־יורק, העיר שהייתה לי כבית שלישי. הגעגוע לשם הוא לא רק למקום, לריחות, לחוויות, לחברים. הגעגוע שתקף אותי באמצע הפילאטיס הוא געגוע לעצמי. אני צריכה אותי בחזרה.

בשבוע שעבר העליתי ברשתות החברתיות שאלה, כהכנה לקראת שיעור. האם נתינה היא אהבה וההפך? מישהי אמיצה כתבה תשובה שהפתיעה אותי בכנותה: "השבוע הבנתי שאני אישה כבויה. כאמא לשבעה אני יודעת שכל כך שכחתי מי אני ומה אני, כי הייתי רק בנתינה. ברור שבהרבה אהבה, אבל התרוקנתי בלי לקבל חזרה. כשגם רצו להחזיר, לא ראיתי. רק המשכתי ישר למטרה. בעצם הפסדתי את עצמי. תמיד כעסתי למה אני לא מקבלת חזרה. האם נתינה ללא הפסקה היא אהבה? אני גיליתי שלא". באותה נשימה שהערכתי את פתיחות הלב שלה, התכווץ ליבי. יכולתי להתחבר לחלק מהדברים שלה. לפי כמות הלייקים שהתגובה קיבלה, הבנתי שעוד נשים מבינות את מה שהלב שלה, שלנו, אומר. הוא אומר שאנחנו עייפות. לא חסרות בהכרת הטוב, לא דלות באהבה. פשוט עייפות.

יש לנו הנשים, החברות, האימהות, הילדות, הרעיות, תכונה לשים את עצמנו אחרונות בסדר העדיפויות. נשים יקרות, זה הזמן להנהן בהסכמה. לעולם לא נכין רק לעצמנו אוכל מפנק. לעולם לא נלך לישון צהריים כל עוד הסלטים לשבת לא מוכנים או החולצה של הילד לא מגוהצת. תמיד נתקלח אחרונות, גם אם ידוע מראש שלא יישארו לנו מים חמים. ולא, לא נישן טוב בלילה, גם אם אנחנו שחוטות מעייפות, כי ילד אחד שלא מונח במקום הנכון לו מטריד את מחשבותינו. הנתינה שלנו רואה מאה צעדים קדימה, עוטפת באהבה את היקרים לנו אבל גם מעייפת אותנו. שנת הקורונה, עם כל הדברים הטובים שהיא הביאה למשפחה, העמידה אותנו האימהות בחוד החנית של הנתינה הבלתי פוסקת. יש לזה המון פלוסים ורגעים נפלאים ובלתי נשכחים. גדול מכך, אנחנו לא מבקשות שהמשפחה רק תשרוד אלא שהיא תנצח ביד רמה, תצמח ותתאחד. אנחנו יודעות שאי אפשר לשנות את המצב הנתון, ולכן מתאמצות לעשות את המיטב, לראות את הטוב ולהתמקד בו. אבל לנתינה יש מחיר והוא שחיקה. אם מדי פעם לא נציץ מתחת לשטיח הרגשות שלנו, אם לא ניתן באותה דאגה ואהבה גם לעצמנו, השחיקה תרים את ראשה ותבקש טיול ברחובות ניו־יורק.

בלי לכפור בשפע

נגיד שלא הייתה קורונה. נגיד שהייתי יכולה לקחת את הדרכון ולטוס לחופש המיוחל. האם הייתי מקבלת אותו, חווה אותו במלוא ריאותי? התשובה היא לא. כי ברוך השם לעולם לא אחזור להיות אותה נערה נטולת דאגות וממוקדת בעצמה. תמיד ולכל מקום אקח את האימהות שכל כך טבועה בתוכי. האמת היא שאני זו שלא משחררת. אני זו שלא יודעת לעשות פוס ולהגיד: עכשיו אמא במרכז. חשוב מזה, לא אמא. אני, איה. זו שהייתה שם לפני שנבראה האמא שאני. זו שאליה התגעגעתי. זו שהייתה יכולה להשאיר בחוץ את רעשי העולם ולדאוג לעצמה. ויודעים מה? מותר לי לחשוב עליי. רצוי ונצרך לי לחשוב על עצמי. אני כשם גנרי לכל האימהות.

אני מודעת לכך שאולי המילים שלי לא קלות לעיכול, ובשביל מי מאיתנו הן עלולות לשקף כפיות טובה. אפשר לטעון שאלפי נשים היו רוצות להיות במקומי. אלפי נשים מתפללות לערמות הכביסה, להרי הכלים, לילדים מפריעים, לשפע שקיבלתי ובו אני כופרת (אני לא!). ובכל זאת, אני יודעת שאני לא לבד במערכה ושאני מתארת את מה שמרגישות אלפי נשים. אני יודעת שאחרות כמוני יקראו ויחושו הקלה, לא כי צרת רבים חצי נחמה, אלא כי יש מישהי שמעזה לכתוב ולהגיד שזה בסדר לא להיות כל הזמן בהכרת הטוב. ולא, לא כל הזמן אפשר להיות בשמחה. חשוב לי, וכן, אני צריכה להיות הקול הזה, שהוא לא פחות חשוב מלהגיד אלף פעמים תודה. אמא זו לא עבודה מתשע עד חמש. זה מפעל חיים. אבל יודעים מה? גם להיות בן אדם זה מפעל חיוני.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".