מיומנה של טלפנית: "אני רק בת 12 וחצי. אבל אני רוצה לעזור לקשישים"

"הידברות שלום".

"זו אני, ברכה, מנתיבות".

"כן ברכה, מה שלומך?", אותה ברכה כבר בפעם הרביעית השבוע. זה הולך להיות מאתגר.

"כבר בררת אם אפשר לעזור לי?".

"את כל הזמן מול העיניים שליף ואני כבר הסברתי לך שברגע שתהיה לי תשובה - אחזור אליך".

"את יודעת, קשה לי לבד, ואין לי מי שיעשה סדר בחצר".

"אני יודעת, ברכה". היא חזרה על אותם דברים כמה וכמה פעמים השבוע. כמה כואב. כמה מתסכל שאין לי איך לעזור לה.

שוב הסתיימה שיחה שהשאירה טעם חמוץ. כמה אומללות בבן אדם אחד. אישה מבוגרת. לבנה היחיד, שהוא בעל משפחה, אין פנאי בשבילה, לדעתה. היא בחוסר כל ומצפה לעזרה. הכי מתסכל, שהיא מצפה לתשובה מהיום למחר. עם כל הרצון הטוב של הידברות לעזור ולתת, מטבע הדברים העזרה מוגבלת, ויש תמיד עדיפות למצוקות קשות יותר.

כשהפניתי את מצוקתה לאחראים עלי, הם מסרו שהידברות עושה לפני החג מאמץ מעל ומעבר להגיע לכמה שיותר נזקקים. מאות בודדים ומשפחות קיבלו ממנה עזרה במצרכים או בשוברים. אבל בסופו של דבר, העזרה היא מוגבלת, ותמיד יהיו אלה שלא מקבלים. מובן שכל נזקק נבדק לפי מידת הנזקקות, אבל תמיד יהיו כאלה שאין יכולת להגיע אליהם.

הבנתי שברכה כבר מוכרת ברווחה, והיא בעצם בטיפול. לאחר יומיים שוב קיבלתי טלפון ממנה.

"קשה לי לבד", שוב חזרה על המשפט, ושוב הרגשתי מועקה ותסכול הולך וגובר. איך לעזור לה.

"אני מבינה אותך כל כך, בדידות זו מחלה קשה. אין לך מישהו מהמשפחה שיעזור ויסייע?".

"לפעמים הבן קופץ אלי, אבל אין לו פנאי לשבת איתי". היא שפכה לפני שוב את תלאותיה, ולבסוף הוסיפה. "את נחמדה מאוד, ומאוד עוזרת לי".

"הלוואי שיכולתי לעזור". אבל הבנתי שהעזרה הגדולה ביותר שאני יכולה לתת, היא פשוט להקשיב, ולהקשיב באמת. לתת לה לדבר ולשפוך את לבה.

"את לא שוכחת אותי, נכון?".

"ברור". השיחה הסתיימה, אבל אני התפללתי שיהיה לי במה לשמח אותה בפעם הבאה. על אפשרות אחרת לא רציתי לחשוב. די, הסיפור לוחץ לי נפשית.

שעה אחרי, מתקשרת תורמת ששמעה על נזקקים ורוצה לעזור בהוראת קבע. היא התלהבה מאוד מפעילות החסד, והוסיפה שהוא מוכנה בעצמה לעזור בכל דבר שצריך. תוך כדי, שאלתי למקום מגוריה. התברר שהיא, לא יאמן, מנתיבות, עיר מגוריה של ברכה. סיפרתי לה על הקשישה הבודדה שזקוקה לעזרה, והיא לקחה על אתר את מספר הטלפון והבטיחה לראות במה אפשרי לסייע לברכה.

לא האמתי כמה תפילה ומשאלה ללא מילים שבאה מהלב יכולה להתקבל על אתר.   

זו היתה הקדמה למה שקורה כעת בפרויקט למען הקשישים שהידברות לקחה על עצמה.

שוב הגיע טלפון של קשיש שבקושי מטפל בעצמו, כי בנוסף הוא גם חולה במחלה כבר 5 שנים. מעבר לזה הוא אדם בודד. העברתי מיד את שמו ומצבו למחלקת התמיכה. מבחינתי זו הפרוצדורה, ומכאן זה עובר למחלקת תמיכה. אבל הסיפור העצוב הוריד את מצב רוחי, והדמעות שהתלוו למילותיו טלטלו אותי ולא נתנו לי מנוחה כלל. הרחמים שחשתי כלפיו ליוו אותי למשך כל היום. ורק חשבתי לעצמי - הלוואי שיוכלו לסייע מהר. ואיך אני בעצם יכולה לעזור יותר מאשר להוסיף עוד שורה למחלקת התמיכות?

יום למחרת מתקשר אדם שמעוניין להתנדב בבתי קשישים. שאלתי אותו לכתובתו, והתברר שהוא, הפלא ופלא, גר באותה עיר של הקשיש החולה, ולא רק, אלא בניין לידו. נפעמתי שהתקיים בי הפסוק "טרם קראתי ואענה". חשתי שמחה מרוממת ומיד קישרתי ביניהם.

 אם זה לא מופת, אז מה זה?

בימים אלו, של עזרה לקשישים וניצולי שואה, מתגלה לעינינו עם ישראל, עם קדושים, שנותנים מהונם ומאונם למעם אחיהם הנזקקים. אנו חווים זאת במיוחד במוקד התרומות.

אחת מהם ריגשה אותי במיוחד.

"הידברות שלום, במה אפשר לעזור?".

"שמעתי שאתם... הא... אני רוצה לעזור לקשישים".

"איזו זכות היא לתרום למען דבר כזה, כמה תרצי לתרום?".

"לתרום? בעצם אני רק בת 12 וחצי. אבל אני מעוניינת לעזור לקשישים".

"איזו מקסימה את, איזה רצון. איך בדיוק את רוצה לעזור?".

"אולי לדבר איתם, לעודד אותם".

"את נהדרת, זה יכול להיות רעיון נהדר. את יודעת כמה לפעמים הם זקוקים דווקא שידברו איתם".

"אז אם יהיה מישהו, קשישה בודדה, אז תחזרי אלי, בסדר?".

"בטח, את כל כך רגשת אותי, יותר מכל תרומה אחרת", סיימתי את השיחה כשכמעט הזלתי דמעות.

אני עדיין מחפשת את מי להצמיד לה. אני בטוחה שהיא תצליח במשימה.