הכלב ששכח את המפתחות שלו (שוב...)

מי לא הכיר את הקצבייה של גדעון?

גדעון וקצבייתו ראו הרבה דברים מוזרים במהלך עבודתם המשותפת. החל מלקוח שבא עם תרנגול מקפץ וביקש לתומו שגדעון ישחטו ויפרקו לשניצל, ועד לקוח תמהוני שהתעקש לקנות כנפיים של בקר...

אך הכל היה כאין וכאפס לעומת אותו היום.

זה התחיל כמחזה שגרתי. כלב התקרב לקצבייה, וגדעון נחפז לגרשו מיד. הכלב ניסה שוב להיכנס, אך שוב גורש בנפנופי ידיים גדעוניים.

לפתע הבחין גדעון שהכלב מחזיק פתק בין שיניו, ומנענועי ראשו ניתן היה להבחין כי הוא מנסה לומר לו משהו. 

גדעון משך את הפתק מבין שיני הכלב, פתח אותו ונדהם.

בפתק היה כתוב: "תכין לי בבקשה עשר נקניקיות וצלע אחת של טלה. הכסף נמצא בפיו של הכלב. תודה".

גדעון הביט בכלב ומצא אותו ממתין עם פה פתוח... הוא התבונן פנימה והופתע לגלות שטר של עשרה דולרים...

גדעון הניח בשקית את הנקניקיות וצלע הטלה, הוציא את השטר מפי הכלב ותלה אותה בין שיניו.

הכלב נענע בראשו, סב אחורנית ויצא אל הרחוב.

גדעון שפשף את עיניו כלא מאמין. ההוזה הוא?

הוא החליט לעקוב אחרי הכלב. הוא סגר את הקצבייה ויצא בעקבותיו.

צעדי הכלב היו מתוכננים ומחושבים. ניכר היה שהוא יודע היטב לאן הוא צועד.  

כעבור כמה דקות של צעידה, הם הגיעו למפגש מסילת רכבת. הכלב הניח את השקית על הרצפה, לחץ על הכפתור שבצד הכביש, אסף את השקית בחזרה אל פיו והמתין. רק כאשר הרמזור התחלף לירוק חצה הכלב את הכביש, ואחריו מיודענו, גדעון הקצב.

לאחר מספר דקות הגיע הכלב אל תחנת אוטובוס. הוא נשא את עיניו כנוסע ותיק והסתכל על לוחות הזמנים. לאחר מכן הוא התיישב באחד המושבים בתחנה והמתין.

גדעון לא ידע את נפשו מרוב התפעלות. הייתכן כלב נבון כל כך?

כאשר נשמע קולו של אוטובוס מתקרב, הכלב נעמד ממושבו, צעד קדימה והסתכל על מספר הקו. הוא נענע ראשו בשלילה, ושב בחזרה אל מושבו שבתחנה.

כאשר הגיע אוטובוס נוסף, שוב צעד הכלב קדימה והסתכל לעבר מספר הקו. הפעם הוא עלה על האוטובוס...

האוטובוס עשה מספר סיבובים בתוך העיר, ולאחר מכן יצא ממנה לעבר פרבריה. במהלך הנסיעה ישב הכלב במושבו והביט בנוף בהנאה.

לפתע נעמד הכלב, צעד לעבר הדלת האחורית, עמד על שתי רגליו האחוריות ולחץ על הפעמון.

האוטובוס עצר. הכלב ירד, מבלי לשכוח את השקית, והמשיך לצעוד.

הכלב נעצר ליד שער של אחד הבתים. הוא הרים את ידו ולחץ על הידית. הדלת נפתחה, והוא פנה אל השביל המוביל אל הבית.

הוא הניח את השקית על מפתח הדלת הראשית, צעד אחורנית, ואז רץ לעבר הדלת וזרק את עצמו עליה. כך הוא עשה מספר פעמים, אך לא נשמעה שום תגובה מתוך הבית.

הכלב חזר אל השביל, קפץ מעל קיר צר, הקיף את הגינה והגיע אל החלון. הוא היכה בראשו על החלון מספר פעמים, ואז חזר בחזרה אל הקיר הצר, קפץ מעליו, ודרך השביל שב בחזרה אל הדלת הראשית.

כעבור מספר רגעים נפתחה הדלת. 

אדם גדול ממדים ניצב בפתח. הוא נטל את השקית והכניסה לביתו, ואז, להפתעתו הרבה של גדעון, החל להכות את הכלב.

"היי", קרא גדעון לאיש שבדיוק העניק בעיטה הגונה לכלבו, "למה אתה מכה את הכלב? זהו כלב גאון!".

האיש הפנה את מבטו לעבר גדעון, וזה הצטער על שפתח את פיו...

"למה אני מכה את הכלב?", חזר האיש על שאלתו של גדעון.

גדעון הנהן. "עקבתי אחריו כל הדרך, והייתי המום מהיכולת הנדירה שלו לבצע משימות כאחד האדם. הוא פשוט כלב מחונן!".

האיש פלט נחרת בוז.

"לזה אתה קורא מחונן?!", השיב בלעג, "זו הפעם השנייה שהכלב הטיפש הזה שכח את המפתחות שלו"...

* * *

אמרו ש"פני הדור כפני הכלב" (סוטה מט). ועם בעלים כזה, טוב שכך...

אך מה איתנו? איך אנו מתייחסים לילדינו, לבן/בת הזוג, לחברינו?

והכי חשוב: איך אנו מתייחסים לעצמנו?