"לי לא מוכרים לוקשים"

הרי מאז נכתבה הגמרא הגיע האדם למרחבי האוקיינוסים ולימים שמעולם לא נחקרו, וחדר למעמקי הים, בהם נתגלו אלפי סוגים של דגים לא ידועים כלל. כיצד יכלו חכמי התורה, לפני שנים רבות, לכתוב בפסקנות כזאת קביעה נחרצת על כל הדגים שבעולם? ליאור סרק אנציקלופדיות ובדק באינטרנט, אך לא מצא סתירה למה שנקבע בגמרא, אפילו לא דג אחד.

 

רק מקור עליון השולט על כל הבריאה יכול היה לגלות לחכמי התורה את הידע הזה הנוגע לכשרות הדגים (רק דג שיש לו סנפיר וקשקשת כשר לאכילה). את הקיבוץ אי אפשר להאשים בחזרה בתשובה של ליאור: מערכת החינוך הקיבוצית טרחה להשריש במוחם של חניכיה שאת התורה כתב בנאדם, ושיש לשמור מרחק ,מכל חרדי.

 

 עד גיל 25 לא עמד מעולם ליד חרדי ולא לשוחח אף פעם עם שומר תורה ומצוות לאורך כל שרותו הצבאי בחיל האויר לא נתקל אף פעם ברב היחידה . נשלחתי מטעם החברה שעבדתי בה, מספר ליאור, כדי לספק מחשב לביתו של לקוח כשפתחו לי את הדלת, חשכו עיני; ראיתי פרצוף של חרדי עם זקן. רציתי לברוח. אבל צריך פרנסה, אין ברירה. נכנסתי פנימה בפחד. הרכבתי את המחשב, טענתי אותו והסברתי כיצד להפעיל אותו.

 

 איכשהו נפלטה מפי שאלה על אלוקים. אחרי התשובה הפשוטה והברורה שאלתי עוד שאלה. אחרי שעתיים צלצלו מן החברה לשאול מה קורה אתי. את הבית של החרדי הזה עזבתי אחרי שמונה שעות של שיחה נעימה ומחכימה, בה נשרו כל סיפורי האגדות על החרדים המגעילים אטומי המחשבה, ובה נפקחו עיני לראשונה לדעת מה היא היהדות.

 

 זו היתה ההתחלה. שלוש שנים למדתי ובדקתי, שמעתי ובררתי. הסכמתי לדברים רק אחרי דרישה וחקירה. בסופו של דבר השאיפה לאמת, והסלידה מן הריקנות הרוחנית, גברו על השקרים, ועל מוסר-השיוויון המזוייף. עוד ארבעה צעירים מן הקיבוץ שגדלתי בו מצאו אף הם את הדרך אל האמת כן! אפשר לומר שאני חרדי. בהחלט!