הפוסט המטלטל של חולה הקורונה: "מסביבי החולים מתחלפים, הבנתי לבד"

תומר הופמן, תושב כרמיאל שנדבק בקורונה והחלים לאחר שהיה במצב קשה, פרסם פוסט בפייסבוק בו תיאר את החוויות הקשות שעברו עליו. הפוסט – שהפך במהירות לויראלי – מעניק לנו הצצה מטלטלת להתמודדותם של החולים עם המחלה הקשה, ולעומס הכבד המוטל על הצוותים בבתי החולים הנאבקים במגפה.

בפתח דבריו הסביר הופמן מה הניע אותו לכתוב את הפוסט, למעשה את יומן הקורונה האישי שלו: "אני בדרך כלל לא מפרסם פוסטים ברשתות החברתיות. אבל לנוכח הזלזול ואי מילוי ההנחיות חשבתי לעצמי שאולי אם תקראו מיד ראשונה חוויות של חולה קורונה שאתם מכירים, זה ישנה לכם את הגישה.

אני ומשפחתי מאוד מקפידים על מילוי ההנחיות. לא חגגנו את החגים עם המשפחה המורחבת, לא עיגלנו פינות ותיחמנו (על מי בעצם אנחנו מנסים לעבוד, במי זה יפגע בסופו של דבר?), לא הלכתי להתקהלויות, לא הלכתי לניחומי אבלים של חברים טובים, כפיתי על עצמי בידוד וסגר למעט קניות כבר כמעט שנה. וכל מה שהיה צריך בתחילת דצמבר זה חולת קורונה מאומתת, שנכנסה למשרד של אשתי, רק להגיד שלום מרחוק, כדי להדביק את אשתי שהדביקה אותי.

בשלושת הימים הראשונים הכל היה בסדר. אנחנו חולים מאומתים, בבידוד, ללא תסמינים. ואז מאבדים את חוש הטעם והריח, עדיין לא נורא חוץ מזה שקשה לבשל. ביום חמישי מתחילים השיעולים, ואני לא יודע האם זה מהאבק בחוץ או סתם התקררות. מקבלים מד סטורציה (בודק כמות חמצן בדם) ואני בסדר, 97-96, ותוך כמה שעות זה יורד. מתקשר לרופא המשפחה, מקבל אנטיביוטיקה, ומ'יד שרה' מקבל בלון חמצן, ואומרים לי – אין מה לדאוג, עד יום ראשון זה יעבור.

"פה הייתה הטעות הראשונה"

ופה הייתה הטעות הראשונה: נמצאת חיובי, מתחיל להשתעל – עופו לבית חולים, כל דקה חשובה בטיפול. מקסימום יצלמו אתכם, יעשו לכם בדיקת דם ואם הכל בסדר – תשוחררו הביתה. בשבת המצב החמיר, אבל הרופאים בקופה אמרו שזה סביר. ביום ראשון, כאשר הרגשתי שזה לא, פניתי לקופה ודרשתי והתעקשתי על פינוי לבית חולים. הגיע אמבולנס של מד"א, חיבר אותי לסטורציה שלו ונבהל, ותוך שנייה חיבר אותי לבלון חמצן גדול, ובסירנות פינה אותי לבית חולים בנהריה.

ושם הכל מהיר. לוקחים אותי למיטה, מחברים למוניטור, ותוך שעה מגיע צוות שלם, מוציא לי דם, מחבר אינפוזיה, עושה לי צילום חזה ומחבר למסכת חמצן, ומודיעים שברגע שהבדיקות יחזרו יעדכנו אותי במצבי. אני עדיין בתחושה שהבדיקות יהיו בסדר, מקסימום מבלה בבית החולים את הלילה וחוזר הביתה.

ואז מגיע הרופא – מצבך קשה אך יציב, 55% מהריאות שלך לא עובדות, חבל שלא הגעת יותר מוקדם, תישאר מחובר למסכה, תקבל סטרואידים דרך הווריד (כדי להרגיע את הסערה בגוף שמתחוללת בגלל הקורונה) וזריקות לבטן כדי שלא תהיה לך קרישה ותסחיפים.

אני כותב הביתה ומעדכן, וכבר מבין שזה לא יהיה פשוט כמו שחשבתי, ומשנה את המוד למצב מלחמה שבה אני הולך לנצח. מסתכל על החדר, שהופך לביתי השני במשך כמעט שלושה שבועות. אין טלוויזיה, אין לחצן מצוקה לחדר אחיות/חמ"ל, יש מצלמת וידאו וטלפון וידאו שדרכו אתה יכול לדבר עם הצוות. אך כשאתה מרותק למיטה, איך תדבר? בסבב אחיות אני מבקש את המספר של חדר אחיות, ומאותו רגע זה הקשר שלי אליהם. קשר שהציל אותי פעמיים, וגם חלק מהחולים שהיו איתי בחדר.

מסתכל על האנשים בחדר – לידי בחור צעיר, בן 41 מכפר בענה. אני אומר לו שאני מכרמיאל, והוא אומר 'אל תדאג הכל יהיה בסדר', שהוא הגיע 10 ימים לפניי במצב גרוע הרבה יותר ממני והנה הוא כבר משתחרר. אמרתי לו מברוכ, ושיחזור למשפחתו בכפר ויזהיר את כל מי שהוא מכיר מהקורונה. וכאן הבנתי את הטעות השנייה שהרבה אנשים עושים – 'אם החלמתי מקורונה אז זו לא באמת מחלה קשה כמו שאומרים", כך הוא אומר לי. ואני מנסה לרמוז לו שזה לא כך, אבל ללא הועיל.

תוך יומיים מצבי מחמיר. מרותק למיטה בלי יכולת לזוז, שמים לי חיתול כי לקום אני לא יכול, אני בקושי נושם עם מסכת החמצן. הרופא מגיע ואומר שמצבי החמיר מאוד, ומחברים אותי למכונת חמצן שבזרימת לחץ גבוהה, וזו כבר לא מסכה אלא צינורות שמחוברים לי לאף, שמגרדים ומתישים. אבל אין מה לעשות, בלי זה אני לא שורד. ומגדילים את הסטרואידים משקית קטנה של 15 דקות לשקית ענקית של 6 שעות.

בערב הרופא שואל האם אני אסכים להשתתף במחקר ולקחת תרופה ניסיונית, שאמורה לשפר את המצב. במצבי, מטושטש לחלוטין מהתרופות, אני מסכים לכל דבר. רק בבוקר, כשהרופא מגיע ולפני שאני מקבל תרופות, אני שואל אותו: אם זו תרופה ניסיונית ובמחקר, איך אני יודע שאני מקבל תרופה או שאני בקבוצת הבקרה שמקבל פלצבו? והתשובה שלו: גם אנחנו לא יודעים. אני מחייך חיוך אירוני לעצמי, ואומר שעם המזל שלי זו תהיה סוכריה ולא התרופה, אבל ממשיך לקחת.

נכנסים לשגרת בית חולים. אין הפרדה של וילונות בין המיטות, כי חייבים לראות כל הזמן מה מצב החולים, והאור דולק רוב הזמן, כולל בלילה מאותה סיבה. בחמש בבוקר מעירים אותך לבדיקת חום ולחץ דם, ובשמונה בבוקר ארוחת בוקר ותרופות, ואז ביקור רופא, ארוחת צהריים, מחפשים ורידים ועורקים לקחת לי דם, וכל הגוף כבר כואב ושטפי דם במקומות שניסו, ושוב ביקור רופא, ואז ארוחת ערב, תרופות וזריקות לבטן, ובשעה 22:00 ביקורת אחרונה של חום ולחץ דם.

ומסביבך החולים מתחלפים. 'איפה הם', אני שואל את הצוות שמכוסים מכף רגל ועד ראש ורק העיניים גלויות. הם מסמנים תנועת שלילה עם הראש, לא רואים את הפנים אבל העיניים עצובות, ואני כבר מבין.

"הבת שלי מתחילה לבכות, הבן שלי בהלם"

לדבר עם הבית אי אפשר בגלל המסכה, אז אני מתכתב. דואג לאשתי, שגם היא חולה ולבדה בבית, ואז מבין איזו מעטפת קהילתית מדהימה יש לנו בכרמיאל – החל מראש העיר וצוותו שמטפל בקורונה, דרך חברים ועובדות של אשתי, דואגים לה לאוכל אבל חיבוק חזק היא לא יכולה לחבק כי היא בבידוד. ותחושת הלבד הזו היא הקשה ביותר להתמודד איתה, הן בבית חולים והן בבית.

עובר שבוע אחד, ואז מודיעים לי שבאים לבקר אותי, הבת והבן שלי. הם כבר גדולים, והבן שלי היה חולה מאומת אז אני פחות דואג. הם נכנסים אחד אחד לראות אותי, ואני לא מזהה אותם בהתחלה. הבת שלי לא מצליחה לאחוז את עצמה ומתחילה לבכות, ואני מנסה להרגיע אותה בעיקר עם הידיים וזה קצת עובד. יש להם 10 דקות כל אחד, כי זה עדיין אזור מסוכן. הבן שלי נכנס, משחק אותה גיבור, אבל אני קולט שהוא בהלם מזה שהדיבור שלי מאוד איטי, וזה שאבא שלו החזק פתאום שבר כלי.

וכשהם הולכים, אני מנסה לאחוז את עצמי ולא מצליח, ובוכה בשקט ומבטיח לעצמי שזה לא הסוף, ויש עוד הרבה חוויות שאני רוצה לעשות איתם וחייבים להמשיך להילחם.

מצבי לאט לאט משתפר, ומגיע אלי שיקום נשימתי ונותן לי תרגילים שאני לא מצליח לעשות. הוא אומר 'אל תדאג, זה יגיע ותצליח לעשות הכל'. ומשכיבים אותי על הבטן. אני מתחיל להיחנק, ואז מתופפים לי על הגב במשך דקה עד שהנשימה מתייצבת, והאחות הראשית צועקת עלי באינטרקום 'תמשיך לשכב על הבטן ולהילחם'.

המיטה שלי מול חדר האחיות וקבלת החולים, ומיום ליום אני רואה איך כמות החולים גדלה והלחץ עולה והצוות המדהים הולך ונשחק. לפעמים בלילה אני שומע את שיחות האחיות שמגיעות אלינו, כמה קשה להן. לא פעם אני שומע שקולן נחנק, והן קצת בוכות. ואני אומר לכל חבר צוות רפואי שמגיע 'תודה רבה שאתם מצילים אותי ושומרים עלי בחיים'. וחלקם הגדול אומר לי שזה לא הם, שזה אלוקים. ואז אני מבין ששנה שלמה של טיפול בחולי קורונה גם האדם החזק ביותר צריך משענת ואמונה חזקה שזה לא הכל תלוי רק בו, כי בלי זה הם יתמוטטו.

מגיע עוד ביקור של הילדים שלי – אשתי עדיין בבידוד כבר שבוע שלישי – שעכשיו הוא הרבה יותר רגוע. הבת שלי אומרת שאני נראה יותר טוב, ואז אני מחליט לנסות לעשות סרטון קצר ולשלוח הביתה, בשביל אמא שלי שלא ראיתי אותה כבר חודשיים ואח שלי. אני מוריד את מסכת החמצן ומדבר בקושי 10 שניות, ושם עלי בחזרה מהר את המסכה כי אני מתחיל להיחנק ופתאום מבין איך אני נראה, רזה מאוד, עיניים שקועות, אבל בכל זאת שולח את הסרטון.

יום למחרת אחד האחים אומר לי בבוקר: 'מספיק עם השטויות שלך שאתה חולה, מה אתה חושב שאתה בנופש? לך להתקלח'. ואני לא יודע אם הוא צוחק עלי. אני שואל אותו איך בדיוק אני אגיע למקלחת בלי חמצן. ואז הוא מביא לי בלון חמצן ענק על גלגלים. 'קום', אומר לי, 'אני מחבר אותך לבלון והולכים להתקלח'. אני מתיישב על המיטה, מוריד את הרגליים לרצפה והגוף קורס. שני אחים תופסים אותי מיד, תומכים בי, ויחד מדדים עם הבלון למקלחת, מושיבים אותי על כיסא והאח אומר לי 'תיהנה'. אני שואל אותו מי משגיח עלי, והוא אומר 'אל תדאג, דלת המקלחת נשארת חצי פתוחה'. אבל לי לא אכפת, העיקר לנקות את הגוף ולחזור לעשות דברים קטנים של אנשים בריאים.

סוגר שבת שנייה בבית החולים. בבוקר שישי צועקים שוב מחדר האחיות 'יש לך טלפון חשוב, תענה – רב בית החולים'. הוא אומר לי: 'אתה תומר הופמן?'. 'כן', אני לוחש לו. 'אני לא מכיר אותך', הוא אומר לי, 'אבל אתה כנראה צדיק גדול אם כל כך הרבה אנשים מתקשרים אלי ודורשים שאשאל בשלומך'.

מתחיל את השבוע השלישי בבית חולים. מצבי קשה אך יציב לפי הרופאים, והלחץ בבית החולים הולך וגדל. יש אחות אחת על 12 חולים, ומותר להם להיות 3 שעות באזור האדום (איפה שהחולים נמצאים). אני מזהה לפי העיניים ומבנה הגוף והדיבור, שיש כאן צוות כבר 7 שעות ברצף. אני שואל את הרופא שלי כמה זמן הוא במשמרת (26 שעות), ולפעמים עוברות שעתיים שלוש עד שמגיעים אליך או לחולים האחרים שבחדר, ומזל שיש את הטלפון שאתה קורא לאחיות כי פה החולה נפל מהמיטה ושם חולה אחר מנתק לעצמו את החמצן או שפשוט זועק לעזרה.

מזהה פתאום שמגיעים למחלקה חבר'ה הרבה יותר צעירים, בגילאי 30-20, שזלזלו והתקהלו וחגגו במסיבות ועכשיו משלמים את המחיר. הם לא יודעים איך להתמודד, וקשה להם והם בוכים וקוראים לעזרה להורים שלהם שלא נמצאים. אני מדדה עם בלון החמצן, ומנסה להרגיע אותם – חלקם בגיל של הבת שלי.

ביום שני בבוקר לוקחים אותי שוב לבדיקת CT חזה שזה טקס שלם. מחברים אותי לבלון חמצן נייד, שמים לי על מסכת החמצן מסכת בד כי אני חולה קורונה, ערכת החייאה צמודה שזה ממש מרגיע – וקדימה לצילום. שלושה אנשים לוקחים אותי, האח הצמוד מהמחלקה, צוות שינוע ומאבטח שצועק בכל פעם 'חולה קורונה, נא לזוז'. ואני רואה בקושי אבל רואה שאנשים פשוט זזים ובורחים, ממש חפץ חשוד נוסע. ומגיעים לבדיקה ומזריקים חומר ניגוד לווריד. אחר הצהריים נכנס הרופא ואומר שהבדיקה יצאה טוב, מצבי עדיין קשה אבל הריאות קצת יותר נקיות, ואין תסחיפים ריאתיים ולהערכתו אני ביום חמישי-שישי בבית. בשורה משמחת שאני שמח לכתוב עליה הביתה.

"אני מתחנן, תתאפקו. אל תצאו מהבית ללא צורך"

יום שלישי בשעה 10 בבוקר, יום אחרי הצילום, כמעט חודש אחרי שנדבקתי, נכנס אלי הרופא ואומר לי 'תתקשר הביתה, תודיע שיבואו בצהריים לקחת אותך'. אני מסתכל עליו: 'אתה בטוח?'. אני עם מסכה, סטורציה 92-90, בקושי עומד – והביתה? 'כן', הוא אומר לי, 'החלמת, אני נותן לך גם 3 ימי מחלה ואתה יכול לחזור לעבודה'. לך תסביר לו שאני עצמאי, ובגלל הקורונה אני כבר 8 חודשים לא עובד. אני מתקשר הביתה לאשתי, תבואי לקחת אותי אבל תדאגי שיהיה מחולל חמצן בבית ובלון חמצן קטן לנסיעה.

עובר איש צוות, שהפך להיות חבר במרוצת הזמן, ואני מספר לו שאני הולך הביתה. והוא אומר לי שבמצב רגיל היו משאירים אותי עוד, אבל הלחץ גדול וחייבים מיטות לחולים קשים יותר, וזה נשמע יותר מובן כי יש סדר עדיפויות.

אשתי ובתי מגיעות, אני רואה אותן באזור הבטוח. מנתקים אותי מכל המחטים שהיו לי בידיים כל הזמן הזה, מנתקים אותי ממסכת החמצן. אני מדדה בקושי, המכנסיים נופלים ממני (איבדתי 8 ק"ג). מאבטח לוקח אותי במעלית מיוחדת לחולי קורונה, ולמטה מחכות לי אשתי ובתי. אני מדדה עוד כמה צעדים, ופשוט קורס על אשתי ולא מפסיק לבכות. הבת שלי 'גונבת' כיסא גלגלים מהמיון, וכך מביאים אותי לרכב. נוסעים הביתה.

ועכשיו צריך להיכנס הביתה, ויש 8 מדרגות עד לדלת, ופשוט גוררים אותי הביתה. אני נשכב על הספה, אין אוויר, מתרגל נשימות ונרגע לאט לאט.

ועכשיו אני שבוע וקצת בבית, עדיין משתעל, בקושי הולך. הגוף מאוד חלש, ועדיין לא יצאתי מהבית, ורק מחכה להתחזק כדי לחזור לבית החולים, להתנדב ולעזור לצוות ולחולים כדי שלא יהיו לבד.

בערב מקבל טלפון מעיריית כרמיאל – אולי תוכל לעזור למשפחה מכרמיאל, שאב המשפחה בבית החולים והם לחוצים מאוד? אולי תעביר להם את הידע, ואז הם יהיו יותר רגועים? ואני נענה כמובן בשמחה יחד עם אשתי, כי לי עדיין קשה לדבר.

רואה טלוויזיה ומתעצבן על כולם – אלה שמפירים את החוקים והנהלים, אלה שמזלזלים, אלה שמתחמנים את השוטרים במחסומים, וזה כולם – לא מגזר מסוים, לא גיל מסוים, פשוט כולם.

ואני עכשיו מתחנן בפניכם: מספיק עם זה, תתאפקו. תדווחו למשטרה/106 על כל התקהלות שאתם רואים. אל תצאו מהבית אם אתם לא ממש חייבים, אל תיכנעו לפיתויים רגעיים של הנאה. שמרו על עצמכם ועל היקרים לכם".