לרוץ אל זרועות האויב ולהסגיר את עצמנו?!

קריעת ים סוף, כמו התורה כולה, הינה תמידית ויומיומית. כל אדם מרגיש לפעמים שהמדבר סוגר עליו, קשיים רודפים אותו ואין לו לאן לברוח.

אדם צריך לחצות את ים הניסיונות הפרטי שלו, ניסיונות שגרתיים, יומיומיים ואף חריגים, וזה בהחלט לא פשוט. הוא חושש לטבוע.

ביום השלישי לצאתם, וכשהם מלווים בעמוד ענן ועמוד אש, הורה הקדוש ברוך הוא לבני ישראל לשוב לכיוון מצרים - "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם" (שמות י"ד, ב'). "פי החירות" הוא פתום (רש"י), העיר שבני ישראל בנו לפרעה בתקופת עבדותם – "וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס" (שמות א', י"א). מדהים. עד שסוף סוף בני ישראל יצאו ממצרים, הם מקבלים הוראה לשוב אל עיר העבדות שלהם ואלוקים מודיע מראש שהוא יחזק את לב פרעה והוא ירדוף אחריהם.

מהי מטרת החזרה הזו?

ננסה לענות על השאלה, לאור דבריו של ה"שפת אמת" על פרשה זו.

לאורך עשרת מכות מצרים, לא נדרש מבני ישראל לעשות איזשהו מאמץ כדי להינצל מהמכות (למעט קרבן פסח ונתינת הדם על משקוף הבית, לפני מכת בכורות). אפשר לומר שבאופן יחסי בני ישראל ישבו בבטחה בבתיהם בשעה שהמכות השתוללו בבתי מצרים, וכפי שהתורה מציינת מספר פעמים שהקדוש ברוך הוא הבדיל בין בני ישראל למצרים. בני ישראל היו משולים לתינוק המטופל במסירות על ידי אמו, כשהוא פסיבי לחלוטין.

אמנם עשרים אחוז בלבד מתוך העם יצאו ממצרים, וכל מי שלא האמין בהשם לא יצא ומת במכת חושך, אולם עדיין, יחסית, לא נדרשה פעולה אקטיבית משמעותית מצד בני ישראל כדי להינצל מהמכות.

כאן, לפני קריעת ים סוף, הקדוש ברוך הוא מוביל מהלך חדש, והוא רוצה שבני ישראל יהיו כביכול שותפים בגאולה.

אלוקים דורש מבני ישראל לעשות צעד מעשי, אמיץ ונועז, שיחזק אצלם את מידת הביטחון – להיכנס במודע אל תוך "לוע הארי", לשוב אל עיר עבדותם וכביכול "להתגרות" בפרעה. נדרש מהם לעשות מעשה המנוגד להיגיון – לרוץ אל תוך זרועות האויב ו"להסגיר" את עצמם ביד מי שרצה להורגם. בני ישראל חזרו למצרים מתוך ידיעה שהקדוש ברוך הוא הודיע מראש "וחיזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם" (שמות י"ד, ד').

בני ישראל קיימו את רצון הבורא - "ויעשו כן" (שמות י"ד, ד'). "להגיש שבחן, ששמעו לקול משה ולא אמרו היאך נתקרב אל רודפנו, אנו צריכים לברוח, אלא אמרו, אין לנו אלא דברי בן עמרם" (רש"י). זו הייתה הפעם הראשונה שבני ישראל הכניסו את עצמם במודע אל תוך סכנה מתוך ביטחון וציפייה שהקדוש ברוך הוא יעשה להם נס.

כשפרעה רדף אחריהם והם מצאו את עצמם עומדים מול ים סוף, זו הייתה הפעם הראשונה שבני ישראל הרגישו מאוימים. פעם ראשונה ש"המכה" פתאום מגיעה אליהם ונדרש מהם לעשות משהו – להיכנס אל תוך הים. ואכן, רק אחרי שהם נכנסו אל תוך הים בהוראה אלוקית, רק אז נקרע הים.

נחזק את הרעיון עם דבריו המדהימים של ה"אור החיים" הקדוש.

בשעה שבני ישראל היו "ממולכדים" והמוות ארב להם – המצרים היו מאחוריהם חדורי רצון להורגם, לפניהם נמצא הים שעלול להטביע אותם. מה הם היו יכולים לעשות? בפשטות, רק את מה שהם עשו – לצעוק לאלוקים. והנה, משה צועק לאלוקים, ומה אלוקים עונה לו? "מַה תִּצְעַק אֵלָי, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" (שמות י"ד, ט"ו). לא מובן, האם משה לא עשה את הדבר הלגיטימי ביותר – תפילה וזעקה אל השם? מה הבורא מצפה ממשה ובני ישראל לעשות באותה שעה קריטית חוץ מתפילה? הרי אין להם ברירה אחרת.

ה"אור החיים" הקדוש כותב דבר מדהים: "הנה, לצד שראה א-ל עליון כי ישראל קטרגה עליהם מידת הדין, והן אמת כי חפץ השם לצדק ישראל, אבל אין כוח ברחמים לצד מעשיהם כנזכר, אשר על כן אמר למשה תשובה ניצחת, מה תצעק אלי, פירוש, כי אין הדבר תלוי בידי, הגם שאני חפץ עשות נס, כיוון שהם אינם ראויים, מידת הדין מונעת, ואין כוח ברחמים כנגד מידת הדין המונעת. ואמר אליו, דבר אל בני ישראל, פירוש, זאת העצה היעוצה להגביר צד החסד והרחמים, דבר אל בני ישראל ויתעצמו באמונה בכל ליבם, ויסעו אל הים קודם שיחלק, על סמך הביטחון כי אני אעשה להם נס, ובאמצעות זה תתגבר הרחמים... כי גדול כוח הביטחון והאמונה הלז להכריעם לטובה. ותמצא שכן היה, וצדיק הראשון הוא נחשון בן עמינדב, ונכנס עד גרונו ולא נבקע הים, עד שאמר כי באו מים עד נפש...".

זה מדהים. יש זמנים שהקדוש ברוך הוא כביכול אומר "אין הדבר תלוי בידי". כלומר, מידת הדין מונעת ממידת הרחמים להשפיע, והפתרון היחידי הוא ביטחון עצמתי שבא לידי ביטוי בצעדים מעשיים.

אין אנו יודעים חשבונות שמים, אולם ה"אור החיים" מגלה לנו שפעמים נדרש מאתנו "להוריד" את הביטחון בהשם לרמת המעשה.

זה מה שעשו בני ישראל, והנה – הים נס מפניהם.

נשוב אלינו.

פעמים רבות אנו מרגישים – הנה, נגאלנו, יצאנו, אולם לפתע אנו מגלים שזה עדיין לא סופי, וכמו בני ישראל, אנחנו מוצאים את עצמינו שבים אל עיר העבדות. עלינו לדעת, שישנם זמנים שנוכל להשתחרר רק אם נקפוץ לים ונעשה צעד מעשי. ישנם מצבים שהקדוש ברוך הוא מצפה מאתנו חוץ מתפילה, גם לאיזשהו צעד מעשי נועז שיגביר את מידת הרחמים, וכפי שכותב ה"אור החיים".

כל אדם מכיר את ניסיונותיו ואת עולמו הפנימי, וכל אדם צריך למצוא את ה"ים" האישי שלו ופשוט לקפוץ לתוכו. כן, להיות נחשון. לבטוח חזק ופשוט לעשות את זה. אם הקפיצה היא אכן אמתית ותואמת את רצון הבורא, מידת הרחמים תגבר והים יקרע.