הקשר בין הבידוד לקורונה, וסגולה נגד בידוד (אולי)

מה לדעתכם מתרבה מהר יותר – מוטציות חדשות או מפלגות ישראליות?

המוטציה – החיקוי הראשון לתוצרת סינית - מפחידה הרבה יותר מהקורונה. לקורונה אין אריכות ימים, ככל תוצרת סינית, אבל מה יהיה אם המוטציה האנלית תחיה כמו מלכת אנגליה?...

אך פרשת השבוע זורעת בנו תקוה לבריאות, בהבטחתה: "אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּֽעֲשֶׂה וְהַֽאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָֽׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו - כָּל הַֽמַּֽחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹֽא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹֽפְאֶֽךָ" (שמות ט"ו, כ"ו).

כבר שאלני מאן-דהו, האם ההבטחה אמורה גם על קורונה ומכת בחירות? השבתי בחיוב.

והוא נימק: "הלוא הפסוק מדבר על מחלות שהיו במצרים. וקורונה מסתבר שלא הייתה במצרים, כי אז ודאי היה פרעה מסלק את ישראל מארצו, שהרי החרדים הם "מפיצי קורונה"... כמו כן, אינפלציה של מפלגות ישראליות ודאי לא היו שם, כי אז ודאי היה פרעה מגרש את ישראל מחשש שהעם יודבק בתסמונת "רק לא פרעה"...".

אבל האמת, שהבטחת ה' אמורה לכל מחלה, כמו שפירש האבן עזרא (שם): "אֲנִי ה' אהיה רֹֽפְאֶֽךָ מכל מחלה שגזרתי להיותה על הארץ". וזה כולל קורונה - מחלת גוף, ומכת בחירות - מחלת נפש...

ועל אופן המימוש של הבטחה זו נעסוק כעת.

* * *

ובכן, בספר "הבהיר" (אות קס"ז) ביאר, שההצלה האמורה היא מן היצר הרע ומתחלואי פיתוייו.

אולם פשט הכתוב אמור על מחלות ממש.

לדעת רבנו בחיי (שם כ"ה) הקב"ה גילה למשה רבנו את סגולות העשבים המועילים לריפוי כל המחלות. סגולות ריפוי אלה נכתבו ב"ספר הרפואות" – שנכתב על ידי שלמה המלך (רמב"ן, הקדמה לבראשית; רשב"א, ח"א סימן תי"ג), או בידי נח (תשב"ץ, סימן תמ"ה), ויש אומרים שמלאך לימד ממנו כבר את אדם הראשון בגן-עדן (ילקוט ראובני, פר' בראשית נ"ג).

במדרש (אותיות דר"ע אות א', בתי מדרשות ח"ב) מבואר, שנגלו למשה רבנו שמות קודש "לרפאות בהם כל החולאים המתרגשות לבוא בעולם", ומשה העבירם מדור לדור - לאנשים הראויים לכך.

אלא, שעל פי האמור נראה, כי לנו אבדה היכולת לממש את אותה הבטחה אלוקית להירפא מכל מחלה, שהרי חזקיהו המלך גנז את ספר הרפואות (פסחים ד, ט'. ועיין ברמב"ם שם), וגם איננו יודעים שמות קודש ואיננו ראויים להשתמש בהם.

האומנם איננו זכאים למימוש ההבטחה האלוקית?

* * *

אי אז בימי העיירות, לרופא כמעט שלא הייתה תעסוקה. אוויר העיירות היה ספוג באמונה, וכאשר פקדה צרה את אחד מבני העיירה הוא מיהר לפקוד את בית הרב, שם קיבל עצה לחיזוק וברכה לרפואה. התחזק, ונרפא.

אל אחת העיירות הגיע רופא לאייש את המרפאה. הוא היה די משועמם במהלך היום, מלבד פציינט קבוע שדאג להפיג לו את השעמום, ולא מתוך רצון להתחסד.

אותו פציינט היה היפוכונדר מושבע.

כל יום היה לו סיפור אחר. פעם כאב לו פה, ופעם לחץ לו שם, והחרדה מאיזה נגיף מסתורי שמקנן בתוך גופו הסעירה את רוחו.

כך מצא הוא את עצמו פוקד מדי יום את הקליניקה המנומנמת של הרופא המשועמם.  

ומיודענו הרופא, מלבד שמחתו בסיפורי ההיפוכונדר שהפיגו את שעמומו, הכיר הוא גם בסבך נפתולי הנפש, ובסבלנות רבה נסך מרגוע בנפשו הסוערת של המתלונן הכרוני. פעמים אף מצא לנכון לרקוח עבורו תרופה טבעית עקב תלונה שהיוותה מקור לחשש כלשהו.

יום אחד תלה הרופא מודעה על דלת הקליניקה מבחוץ שהודיעה לכל הבאים, כי הוא עוזב את תפקידו בעיירה עקב קבלת משרה בעיר הגדולה.

נו, נו. בני העיירה קיבלו את הידיעה די באדישות. כולם – חוץ מאחד.

ההיפוכונדר.

הוא רק שמע שהרופא עוזב, וכל גופו החל לכאוב... הפעם באמת...

ההיפוכונדר פרץ לקליניקה כרוח סערה, נפל לרגלי הרופא והתחנן: "אנא, איש חסדי, אל נא תלך מכאן. למי אפנה בשעת צרה? למי אשיח על כל מכאובי? למי...".

הרופא עטה את חיוכו המשכך ואמר ברוך: "הירגע, ידידי. רקחתי עבורך תרופת פלא, שבשונה מיתר התרופות שרקחתי לך עבור בעיה ספציפית, תרופה זו בכוחה לרפא כל כאב ולהפיג כל מיחוש".

* * *

מסופר במדרש (אוצר המדרשים, מטטרון), שאחר שהקב"ה גירש את אדם וחוה מגן-עדן, הייתה השכינה שרויה מתחת לעץ החיים, ואדם וחוה היו יושבים על פתח גן-עדן להסתכל בזיו השכינה - "שכל המסתכל בזיו אותה השכינה אינו חולה ואין כל מזיקים יכולים להזיק אותו". עד שבאו דורו של אנוש ועבדו עבודה זרה, ואז סילק הקב"ה את שכינתו מביניהם.

מבואר, שהשראת השכינה היא זו שגורמת רפואה לחולה, ומניעת חולאים אחרים מלבוא.

איך ניתן לממש סוד זה בחיינו?

ובכן, בתורה, כידוע, ישנן תרי"ג מצוות - רמ"ח מצוות עשה, ושס"ה מצוות לא תעשה.

והנה, בגוף האדם ישנם תרי"ג מרכיבים: רמ"ח איברים - כנגד מצוות עשה (מכות כג), ושס"ה גידים - כנגד מצוות לא תעשה (זוהר, פר' וישלח דף קע).

מסביר רבי חיים מוואלוז'ין זצ"ל (נפש החיים, ש"ד פכ"ט), שאותו איבר או גיד מושפע מאותה מצווה שכנגדו, כך שקיום המצווה בעצם מעניק לו את החיות, ואי קיומה גורם לו חולי.

אך כל זה אמור בקיום המצוות, אבל על התורה נאמר "וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא" (משלי ד', כ"ב) - התורה מאירה את כל גופו של האדם בעת לימודו אותה, והיא מעניקה חיות לכל תרי"ג איבריו כאחד.

כלומר, על ידי לימוד התורה וקיום המצוות האדם בעצם משרה את השכינה בקרבנו, ועל ידי אור השכינה הוא זוכה לרפואה: בקיום המצוות - לאיבר שכנגד אותה המצווה, ובלימוד התורה - לכל גופו כאחד.

ואכן, כך פירש רש"י את הבטחת ה' שימנע מאיתנו את כל החולאים: "אֲנִי ה' רֹֽפְאֶֽךָ - ומלמדך תורה ומצוות, למען תנצל מהם (מהחולאים)". כי "התורה תועיל לנצח ולבטל הדברים הטבעיים" (ספר העיקרים, ד', מ"א), לרפא חולי קיים, ולמנוע חולי אחר מלבוא (שפתי חכמים, שם אות ע').

אין ספק שאדם מחויב לדרוש ברופאים כדי להתרפא מחוליו (ברכי יוסף, יו"ד סימן שלו ס"ק ב'), אך נדרש הוא לבטוח בה' שמרפאו על ידי הרופא, ולהיזהר מלבטוח ברופא עצמו או בחיסון (ב"ח, יו"ד ריש סימן של"ו).

* * *

בתורה: "ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר" (דברים ל"ב ,י"ב).

ניתן למצוא בפסוק זה את תכלית הבידוד - להתבודד עם חשבון הנפש ולהתנתק מכל אלוהי הנכר, השעבוד לממון והסגידה להבלי הזמן.

החיזוק הרוחני שבבידוד יאיר בנו את אור השכינה, ובעזרת השם יביא את הרפואה לחולה.

עכשיו מובן הקשר בין הבידוד לקורונה?

אבל רגע, אם הבידוד - שגורם לחשבון נפש - עשוי לרפא מקורונה, אז אולי חשבון נפש הוא סגולה נגד בידוד?

אולי.