במחשבה תחילה לפרשת בשלח: למה חזר מיסטר בלוד למוכר שסירב למכור לו?

"דוקטור, מותר לי וודקה?", שאל יורי את הרופא בכמיהה.

"אמרתי לך כבר לפני חודש שאסור!", נזף הרופא.

"אני יודע, דוקטור", התנצל יורי. "חשבתי שמאז הרפואה התקדמה קצת"...

* * *

מיד אחרי הנס שאירע עם המים בפרשתנו - קריעת ים סוף - מופיע נס נוסף, אף הוא במים: שלושה ימים מסתובבים ישראל במדבר כבני חורין העומדים ברשות עצמם, אבל הצמא מעיק. "ולא מצאו מים לשתות".

במרה הם מוצאים מים מרים. הקב"ה מורה למשה עץ מר, שמושלך אל המים. התוצאה: נסית. מר ועוד מר שווה מתוק.

כולנו אוהבים סיפורים. סיפורי ניסים אפילו יותר מעניינים. אבל כיצד נוגע הסיפור הזה לכל אחד מאיתנו בחיי היום יום?

החנות הקטנה הכניסה פרנסה בצמצום גדול. מר גרנט שמח על שחייו היו לו לשלל לאחר השואה הארורה, שמח על שהגיע שלם בגופו וביהדותו לאמריקה, בה פתח חנות קטנה לבדים.

בדבר נוסף שמח מר גרנט: על היותו עצמאי שיכול לסגור את העסק שלו מדי שבת בלי לחשוש מפיטורין ביום ראשון.

ביום שישי בהיר הגיעו לחנותו של מר גרנט שלושה אנשים. אחד מהם הציג את עצמו: מיסטר בלוד. הוא מנהל מלון בעיר מסוימת והוא הגיע לקנות בדים לווילונות עבור 50 החדרים בבית המלון. יחד איתו נמצאים שני עובדי המלון שיסייעו באריזת הסחורה.

מבט מהיר הספיק למר גרנט להבין שאין סיכוי להשלים את העסקה הגדולה טרם כניסת השבת. הוא הודיע למר בלוד שהוא נורא מצטער, אבל הוא לא עובד בשבת. הוא לא יכול לבצע את העסקה. "תבואו ביום ראשון", הציע.

"נסענו מרחק גדול עד לכאן", כעס בלוד. "לא נחכה לך. אנחנו הולכים למתחרים".

שבת חלפה לה, יום ראשון הגיע ולחנותו של מר גרנט נכנסו מר בלוד ועוזריו... בלי אומר ודברים הם הציגו את מידות הסחורה המבוקשת. מר גרנט סיפק להם כל שביקשו, והם שילמו בלי להתמקח.

אחרי הרכישה של בית המלון התגברו לפתע המכירות בחנותו של מר גרנט, ותוך זמן קצר הוא שכר חנות רחבת ידיים במרכז המסחרי, הגדיל את מחזור ההון שלו במהירות והפך לאדם אמיד.

חלפו מספר חודשים ומר גרנט הזדמן לעיר בה נמצא בית המלון עבורו רכש ממנו מיסטר בלוד את הווילונות. בעוברו ברחוב הוא שמע מישהו קורא בשמו.

מעבר לכביש הגיח מיסטר בלוד מחייך בשביעות רצון: "שלחתי את כולם אליך! הייתי באספה של מנהלי מלונות. עליתי לבמה וסיפרתי כיצד עמדת על עקרונותיך, כיצד חזרתי ביום ראשון ולא שאלת אותי מאומה. נהגת עמי ביושר, והמחיר היה הוגן. והעיקר: סחורה איכותית.

"מי שלא יקנה אצלו - יפסיד", נאמתי להם. "ניתן לסמוך עליו בעיניים עצומות"...

ה"חת"ם סופר" מביא רעיון נפלא שמקרב את סיפור "מי מרה" לחיי המעשה: הבורא יתברך זן ומפרנס לכל בריה; מזונותיו של אדם נקצבו לו מראש השנה; וההשתדלות לפרנסה? היא בסך הכל קללה שנגזרה עלינו ואין בכוחנו להרוויח יותר אם נעבוד יותר.

כיוון שהכל נגזר מראש ועלינו מוטלת רק חובת ההשתדלות, אם ננסה לנכס לעצמנו ממון שלא כדין - בהכרח שהממון הכשר שנגזר שיגיע אלינו, ימצא את דרכו למקומות אחרים.

לו היו ישראל שותים במדבר ממי מרה "כי אין משהו אחר" ו"כולם עושים ככה", הרי שכאשר היו מצויים המים המתוקים בשפע - זמן קצר אחרי שסיימו לשתות - מעיהם היו מלאות מים רעים, הכאבים היו מחוללים בקרבם שמות, ומקום למים חדשים - לא היה להם...

* * *

ב"חובות הלבבות" (שער הביטחון פרק ד') מביא את משל המים הרעים שבו משתמש ה"חת"ם סופר", ומציב את הנמשל לחיי האדם: יבוא אדם ויטען שאין הבדל עבורו מהיכן ייכנס הרווח. ואם בכל מקרה נגזר עליו סכום מסוים, מה אכפת לו אם זה ביושר או חלילה לא?

התשובה היא: לממון שאינו כשר אין "רפואה מתקדמת". הוא מכאיב, הוא מייסר, ואחרי שלוקים בגינו - הוא נוזל מהר יותר החוצה...

ייתכן לומר הסבר לסמיכת נס מי מרה לנס קריעת ים סוף: מזונותיו של אדם, לימדונו חז"ל, קשים כקריעת ים סוף.

לפעמים כל הקושי מתבטא רק בסבלנות ובעמידה על העקרונות. 'מחכים שלושה ימים', קצת צמאים, אבל אז הים נקרע ויש שפע בהיתר...