סיון רהב מאיר: אלה כבר לא ההספקים, אלא הרצון לראות שהם עוברים תהליך

"שלום. אני מורה בבית ספר בדרום, וגם אני כותבת כעת את תעודות המחצית. כבר כמעט שנה אנחנו מלמדים מרחוק, מול מסכים שחורים שאנחנו מנסים להעיר ולפתוח ולעניין. מרימים טלפונים אישיים לכל תלמיד, מכינים דפי עבודה והעשרות ומשחקים, ובעיקר מנסים להתחדש וללמוד עוד שיטות לימוד (יש לנו תואר בהוראה, לא תואר ב'זום'...).

"כל יום הוא שיעור חדש עבורי בסבלנות וביצירתיות: איך חוגגים ימי הולדת בכיתה השנה? איך מחזקים מרחוק ילדים שנכנסים שוב ושוב לבידוד, ושאני רואה את העצב על פניהם? איך מטפלים בתלמידה שסבתא שלה נפטרה מקורונה? איך מתמודדים עם 500 הודעות ביום בקבוצת הווטסאפ של ההורים? ואיך, איך כותבים להם עכשיו תעודה, על רכבת ההרים הזו שעברנו ביחד מתחילת השנה?

"זה כבר מזמן לא החומר וההספק. אנחנו מבינים שנספיק פחות. זה עצם הרצון ללמד, לראות שהילדים מתקדמים, שהם עוברים תהליך, שהם לא שוקעים במהלך המשבר הזה אלא מצליחים לקנות תורה וחכמה, להתבגר ולצמוח.

"בשבת שמתי לב שהפרשה כולה עוסקת בהעברת מסר משמעותי לדור הבא: 'וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ', 'לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם', 'וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם', 'וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא', 'וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר' ועוד ועוד.

"לא מסופר שם על כמות העמודים בספר טבע ובמחברת חשבון, אף על פי שחשוב לא לוותר גם בתחום הזה, אלא על הדבר החשוב מכל – היכולת להעביר לדור הבא את הסיפור המשמעותי שלנו. הלוואי שלמרות כל הקשיים בתקופה הזו, נצליח במשימה".

מנהיגות אחרת

בימים של בחירות רביעיות ברצף, של פוליטיקאים ומפלגות שבאים והולכים, נפטר אתמול אדם שמזכיר לנו איך אפשר להנהיג ולהשפיע ולשנות עולמות גם בדרכים אחרות.

משה (מושקו) מושקוביץ, בן 96, היה איש חינוך ומעש שהקים עשרות מוסדות חינוך, יישובים, ישיבות ומפעלים. הוא עלה בגיל צעיר והיה ללוחם במחתרות, שזכה לראות בני נינים. מכל מה שנכתב ונאמר עליו, למדתי כמה דברים:

• "העיקר – לעשות". ביום השלישי של מלחמת ששת הימים, עוד לפני סיום המלחמה, הוא כבר כתב תכנית מפורטת להקמת גוש עציון. כשכולם עוד התרגשו ולא עיכלו, הוא כבר תכנן צעדים מעשיים. "הקדוש ברוך הוא מזמין אותנו בדור הזה לקחת אחריות ולפעול עמו", הסביר.
• שני ערכי יסוד בסיסיים ליוו את חייו – עלייה וחינוך. בצעירותו, בימי המנדט הבריטי, היה אחראי לעליית 57 אלף עולים ממחנות המעצר בקפריסין, ואחר כך משך קהילה אמריקאית שלמה מניו יורק לעלות יחד לארץ. ובכל מקום הקים קודם כל בית ספר או ישיבה. "סביב מוסדות החינוך תצמח קהילה", הסביר.
• לא להפסיק לעבוד. בגיל 90 פלוס ניהל סדר יום עמוס, היה אחראי להצלת מאות ספרי תורה שנותרו על אדמת אירופה ורק לפני כמה ימים עוד הרים טלפונים לגבי הקמת מוסד חדש לנוער בסיכון. בריאיון אחרון שנתן לפני כמה שבועות, אמר: "אני כבר הכנתי תכנית, אני יכול להראות לכם, על מה יהיה בשנת ה-100 למדינת ישראל. זו תכנית גדולה ויפה ונהדרת".
• בלי קרדיט. לאורך כל שנות פעילותו, מושקו לא הגיע לטקסים ולא רצה לגזור סרטים. את זה השאיר למכובדים ולמפורסמים: "הרבה מהצלחותי נבעו מכך שלא התנגשתי עם אנשים, והשארתי להם את הפרסום ואת הכבוד", אמר. עכשיו, אחרי פטירתו, הוא מגיע למקום שבו יודעים היטב כל מה שעשה.

לזכרו.

שלוש עצות מיעל שבח

יעל שבח, אימא לשישה, איבדה את בעלה הרב רזיאל שבח בפיגוע לפני כשלוש שנים. היא מגדלת את ששת ילדיהם בחוות גלעד, ולאחרונה הוציאה לאור ספר מלא הומור ושמחה שנקרא "א' אלמנה". היא התארחה אמש בסדנת "נפגשות", לשיחה עם יותר מ-650 בנות. הנה כמה ציטוטים שלקחתי איתי:

• "לדעתי, מה שמכבה ילדים בתקופה הזו של הקורונה, זה רגשות אשם. אם הם קמים מאוחר, מאחרים לשיעורים בזום, צוברים פערים ולא עומדים במטלות הבית – אנחנו כועסים עליהם ורק מוסיפים עוד רגשות אשם. במצב כזה, אני מנסה לשחרר לחץ. לזוז מהמקום הזה. לדבר איתם, לבלות, להדגיש הצלחות, לשדר לילדים שאני רק רוצה קרבה וקשר, כי זו האמת. ראיתי שזה עובד ויכול להחזיר אותם למסלול".
• "בשעות שאחרי הרצח של רזיאל, הילדים שאלו שאלות נורא פשוטות: אמא, נלך עוד חודשיים לחתונה של אחות של אבא? אמא, נתחפש עוד חודש בפורים? השאלות האלה היו כאילו קטנות ולא קשורות, אבל זה ממש נתן לי כוח באותם רגעים. הם כאילו שידרו לי: העולם ממשיך, ואנחנו נשתלב בתוכו בחזרה".
• "בהתחלה, אחרי הפיגוע, הילדים שלי ראו אותי חזקה מאוד, לא נשברת, לא נופלת. לקח לי זמן להבין שזה לא טוב שהם לא רואים אותי גם חלשה, שלא בכיתי לידם. אני אומרת לכל מי שמתמודד עם כל סוג של צרה: מותר לבקש עזרה. מותר להיות חלש. מותר להוריד את השכפ"צ והשיריון, ולהיות ילדה קטנה של אבא, ואבא האמיתי זה אבינו שבשמיים".

העובדות הן נתון, הפרשנות – שלנו

אלה אותם אנשים. בדיוק אותם אנשים. זה כמעט בלתי נתפס. בתחילת פרשת "בשלח" הם הרי שרים את שירת הים. מהפה שלהם יוצאים פסוקים נפלאים כמו "ה' ימלוך לעולם ועד" או "מי כמוך באלים ה'". בהמשך הפרשה, מאותו פה ממש, יוצאות המילים הבאות: "מי ייתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים, בשבתנו על סיר הבשר", וגם: "למה זה העלינו ממצרים?". איך מי שהרגע יצאו מעבדות לחירות, ושרו על כך בשמחה אדירה, טוענים כעת שמצרים הייתה "סיר בשר"? איך הם מעזים לומר שמשה ואהרון הולכים להמית אותם במדבר, ועדיף לחזור למצרים ולמות שם?

נראה שהתורה, בכוונה, לא מספרת לנו רק על הצד המרומם של הסיפור. היא מטיחה בנו בפרצוף את האמת, גם כשהיא לא נעימה: אדם יכול לצאת ממצרים, ורגע אחרי קריעת ים סוף להתעלם מהנס שקרה לו, לראות רק את מה שחסר ולהתלונן. אנחנו אלה שבוחרים במה להתמקד, אנחנו בוחרים בין "שירת הים" ל"תלונת הים". זה נכון לגבי אבות אבותינו, שם ביציאת מצרים, ונכון גם לגבינו, ברגע הזה ממש.

יציאת מצרים של מעיין

מעיין גבאי הוא בן 20, עם שיתוק מוחין. "אני משתדל לראות את המגבלה שלי כהזדמנות לצמיחה", הוא מספר. "למדתי ערבית, ואני משרת היום במחלקה הערבית בדובר צה"ל". בכל שבת מעיין לומד את הפרשה, והשבוע, בפרשת "בשלח" שמתארת את קריעת ים סוף, נביא פירוש שלו:

"שמתי לב שיציאת מצרים מוזכרת שוב ושוב בתורה, בסידור התפילה ועוד. הרי יצאנו משם כבר, לא? אישית, תמיד ביאס אותי שמזכירים לנו את יציאת מצרים, ואנחנו אף פעם לא נוכל לשחזר את זה. זה מתסכל שהחוויה כבר הסתיימה. השבוע הבנתי משהו: יציאת מצרים היא תחילת ההתהוות שלנו כעם. אנחנו מתחילים מהמקום הכי נמוך שיש, שעבוד למצרים, ומכאן אפשר רק לשאוף כל הזמן לעלות ולהתקדם. במובן מסוים, יציאת מצרים לא נגמרה. היא מוזכרת שוב ושוב כדי שנזכור את העיקרון הזה – תמיד לשאוף קדימה, תמיד לצאת משעבוד לחירות. כל שנה חוגגים פסח כדי שנראה שהפסח הקודם היה במקום נמוך יחסית, והשנה צריך לעלות עוד יותר למעלה. והפסח של השנה יהיה נקודה נמוכה ביחס לפסח הבא, וכן הלאה. יציאת מצרים מסמנת לנו כיוון תמידי בחיים, למרות הקשיים והמגבלות: למעלה".