"זה לא אני, זה הוא!": למה היא תמיד מאשימה אחרים?

כאשר אנו פונים לבתנו בת ה-7 בתוכחה מסוימת על משהו שעשתה לא כראוי, היא תמיד מאשימה, שלא בצדק, אחרים במעשיה, לעולם לא מפנימה את המסר ורק מצטדקת. כיצד אגרום לה להודות בטעותה?

באדם קיימים מנגנוני הגנה פנימיים, בהם הוא משתמש כדי להתמודד עם דברים הגורמים לו לחרדה או מאיימים עליו בדרך כזו או אחרת. אחד מהמנגנונים האלו נקרא "השלכה" – האדם מעביר את האשם שהושת עליו לגורם אחר, וזאת כדי להתמודד עם חוסר הנעימות הקיים בו.

שימוש מוגזם במנגנוני ההגנה מוליד התנהגות פתולוגית, ועל כן יש להיות ערניים לכך.

בתך מתקשה לעמוד בהטפות ישירות. האשמות מכניסות אותה לחוסר נעימות, ואולי גם לפחד מהעונשים שעתידים לה. לכן היא מעדיפה להתמודד בדרך כזו של העברת ה"כתר" למישהו אחר בבית.

הדרך הראויה במצב מעין זה, היא לא להביאה לידי ניסיון. למנוע אותה מההתמודדות שכזו, המביאה אותה לשימוש בהשלכה.

במקום שנעסוק בהטחת האשמות ולא נשיג את מטרתנו (אלא להיפך, מיטב האנרגיות שלה יופנו להסבר עד כמה היא לא קשורה לנאמר) - נשנה את דיבורנו, ונפנה על דרך החיוב. לדוגמה, במקום לומר: "מדוע הבגדים המשומשים שלך לא בסל הכביסה? את מבלגנת את החדר!", לומר: "אני רואה שהשתדלת יפה לסדר את המשחקים בחדר. כדאי שתשימי גם את הבגד המלוכלך בכביסה".

מומלץ להרבות במחמאות ובעידודים אמיתיים, ודרכם להעביר מסר, ולהימנע מביקורת הרסנית.

(קרן אהרון, מאבחנת דידקטית, מרצה בחינוך מיוחד ובפסיכולוגיה התפתחותית)

* * *

מגיל 15 אני בחרדה מתמדת - פוחדת לחלות ולמות. כל הזמן בודקת את גופי. כשמגלה משהו חריג, מגיעה החרדה על כל תופעותיה: גלי חום, דופק מואץ, ועוד. אני מותשת. רוצה לחיות אחרת, להיות רגועה, לא לחשוב שכל כאב קטן בגוף הוא סרטן... האם התופעה שלי הגיונית ומוכרת?

נראה שאת מתמודדת עם היפוכונדריה, הנקראת בעברית חרדת בריאות. הלוקה בה נמצא בחשש תמידי ובמצוקה שמא הוא סובל ממחלה חמורה שרופאים לא הצליחו לגלות. יש החוששים שהם עומדים לחלות במחלה רצינית, ומיחושים של הגוף מנבאים על כך.

המאפיין העיקרי של ההפרעה הינו העובדה שתשומת לבו של הסובל מהיפוכונדריה ממוקד כולו בכל מה שקשור לגוף ולבריאות שלו. גם שינויים נורמליים לחלוטין שמתרחשים בגופנו, ידליקו מיד נורה אדומה אצל הסובלים מהחרדה. גם כאשר הבדיקות הרפואיות לא מעלות שום ממצא רפואי שיצביע על קיומה של מחלה זו או אחרת, ההיפוכונדרים יתקשו להאמין בכך, או לשלול את קיומה של המחלה בגוף.

הטיפול באדם הסובל מחרדת בריאות יכול להיות מאתגר מאוד, משום שבמקרים רבים נתקלים בהצמדות לתלונות גופניות, ובחוסר רצון לטפל לעומק בבעיות נפשיות.

טיפול קוגניטיבי-התנהגותי נחשב ליעיל מאוד. האדם לומד לזהות דפוסי חשיבה האופייניים לו, ולהבין את הקשר ביניהם ובין ההתעסקות האובססיבית בתסמינים גופניים ופירושם. הוא לומד כיצד לא להיכנע לדפוסים אלה, וכיצד לסגל חשיבה אופטימית ורגועה יותר, וע"י כך להפחית את העיסוק בתסמיני הגוף ואת הפחד ממחלה. חשיפות לנושאים הקשורים במחלה ובמוות יכולות גם הן להיות חלק מהטיפול, מאחר שהן מסייעות בהתמודדות עם פחדים הנוגעים בנושאים אלה, ובהבנתם כחלק מהחיים.

(אורלי סמירה, יועצת זוגית ופסיכותרפיסטית CBT)

* * *

בתקופה האחרונה, מאז החלה הקורונה, אני לא פוסקת מלדאוג למצבי ולמצבו של בעלי. שנינו בקבוצת סיכון, ואף נוטלים תרופות באופן קבוע. אשמח לדעת, מה יכול לעזור לי להירגע?

ארחיב בעניין שורשה של הדאגה.

הדאגה נובעת מרצוני העז לחפש ואף למצוא פתרון מיידי, של כאן ועכשיו, לסוגיה עמה אני מתמודד.

הלחץ המתמיד שהיא מייצרת אינו מאפשר מנוח מחשבתי, ואני מייצר מגוון אינסופי של מחשבות טורדניות הקשורות בבעיה, ואף שלל פתרונות אופציונליים.

בתוך הכאוס הזה אני מנסה לייצר סוג של אשליה שהכל תחת שליטה, שהכל בשליטתי. אבל אני לא באמת מאמין בכך, ובאופן (לא) מפתיע - מוצא עצמי שוב דואג.

הפתרון אינו נעוץ בביטחון שיש בידי משהו אופרטיבי לעשות, שאני יכול ליצור מציאות חיצונית אחרת, אלא דווקא מתוך הסכמה אמיתית ופנימית של המצב ללא שום רצון לשנותו, ללא שפיטה שלו. ללא שום מחשבה של "מה היה יכול להיות כעת לו לא היינו חווים זאת עכשיו", אלא דווקא מתוך ההסכמה לאבד שליטה במצב, אני מסוגל להרפות ולהביא רפואה לנפשי ולגופי, כזו שאיננה תלויה או נסמכת בעזרים תרופתיים.

בעולם בו הורגלנו לחיות נטמעו בנו התחושה והצורך להיות משימתיים, לחפש פתרון, לא לקבל את המצב, לרצות אחרת ממה שיש כעת. דווקא ההתנגדות החזקה למצב היא זו הנוטלת מאתנו כל שיקול דעת, ומכניסה אותנו בלא משים לזירת דאגות ומחשבות שליליות.

על כן קבלת המצב והכלתו הן הדרך הראויה להתמודד עמו.

(ענבל אלחייאני, MA, מטפלת מוסמכת ב-NLP ובדמיון מודרך, כותבת ומרצה בתחום)