עיגול קטן עטור קרניים: שיחה ב-4 עיניים עם הנגיף

כמה חודשים חלפו מאז שהסתנן לו הנגיף הקטן מהמעבדה ופרץ אל תוך חיינו בסערה?

פחות משנה. וכמה, כמה הוא הספיק לחולל....

את האמת, שעד שלב די מתקדם, לא לקחתי אותה ברצינות, את הקורונה העלומה, תוצרת סין.

זה היה נשמע רחוק, וזר, ולא קשור אלי.

גם בעת שעטיתי את המסכה, הרהרתי כמה מהתלים בנו, בציבור. סתם, מנסים להפחיד, עוד לא ראיתי מישהו שנדבק באמת, ואין דבר כזה קורונה, ועוד ועוד.

מילאתי אחר ההנחיות, רק בשביל הפרוטוקול.

ספגתי כמו כולם את השינויים הרבים שחלו בחיינו, קיוויתי וייחלתי, כמו כולם, שבקרוב ממש הסיוט יהיה מאחורינו.

ואז, זה קרה.

סוף היום הראשון של הסגר השלישי.

קרסתי על הספה עם ספל קפה מהביל ביד אחת, ועם הטלפון הנייד ביד השנייה.

הבית נראה כמו אחרי קרב, או יותר נכון, כמו אחרי יום של למידה מרחוק.

נשמתי נשימה עמוקה, הקשבתי לשקט ופתחתי את הפלאפון.

התחלתי לקרוא את חדשות היום ולפתוח הודעות שלא נקראו במהלך היום.

זבוב טורדן זמזם לי באוזן. הרמתי יד להעיף אותו ושוב שקעתי בקריאה.

זזזזז, אוזן שמאל, מרימה יד, מעיפה.

הזמזום נעשה חזק יותר. הרמתי עיניים.

נקודה קטנה ועלומה עמדה במרכז חלל הסלון. הבטתי בה היטב, עשיתי "זום" ארוך לגלות את זהות היצור, ו... חטפתי חום.

הצטמררתי.

השתעלתי.

עיגול אדום וקטן עטור קרניים מכל הכיוונים התחיל להתקרב אלי.

קורונה!

"קחי 2 מטר אחורה, זריז!", צעקתי עליה ולקחתי לגימת הרגעה מהקפה. אין טעם.

היא המשיכה לעמוד קרוב, לא ראתה אותי ממטר, או שניים.

"לכי מפה, דביקית מעצבנת, לא נמאס לך לעבור ממדינה למדינה ולזרוע הרס? לא שבעת טיולים? די, נמאס ממך!".

לא רק שהיא לא הקשיבה לי. היא התחילה לגדול "מוטציה בריטית?", שאלתי את עצמי.

רצתי אל ארון חומרי הניקוי, שלפתי 300K, והתזתי עליה במרץ, חצי בקבוק לפחות.

מה אכפת לי, גם ככה אני לא מריחה. שתיחנק.

היא המשיכה לגדול, לשנות צורה כל רגע, לצחוק לי בפנים.

החלטתי לשנות אמצעי לחימה, ולנסות לנגן לה על המצפון.

"כ"כ הרבה אנשים חולים, מבודדים, סובלים. הרסת גם את השמחות, את האירועים, את הלימודים, את העבודה, את החיים, את הכל! עבר רק יום אחד מאז שהתחיל הסגר, ותראי אותי, הצמחתי קרניים, ממש כמוך! הילדים מטפסים על הקירות, נהיו מריבות ועצבים. מה את רוצה? מה???

היא לא ענתה. אם אני איבדתי את חוש הטעם והריח, הרי שהיא איבדה את חוש השמיעה, לא הקשיבה, לא הגיבה.

התייאשתי.

חזרתי לטלפון.

צללתי לקבוצת ההורים הורי תלמידי כיתה ה'2, והתחלתי לקרוא את ההודעות.

-" תקשיבו, צריך לדבר עם המחנכת של הכיתה. היא צריכה לעבוד על האינטונציה שלה בשיעורי הזום שמעבירה לתלמידים. היא לא מספיק דרמטית וכריזמטית. גם ככה קשה לילדים להקשיב!".

-" מסכימה איתך! ולא רק זה, שומעים לפעמים את התינוק שלה מגרגר ברקע. זה ממש לא מקצועי!".

-"היא צריכה לשלב יותר עזרים ויזואליים מתקדמים, יש היום דברים אליפות. זה לא מספיק...".

"אה, פתאום את לא פוחדת להידבק?", פתחה הקורונה את פיה פתאום, כמו אתונו של בלעם.

"להידבק ממה?", שאלתי.

"מהלשון הרע", ענתה לי.

"מה נהיית לי רבנית פתאום", הצלפתי בה, "את באה להטיף לי מוסר?!".

"לא. רק לענות על השאלה ששאלת אותי קודם, מה אני רוצה.

"אז אני אספר לך מה אני רוצה. אני רק רוצה להמחיש לעולם כולו מה זה לשון הרע. מה קצב ההדבקה. מספיק נגוע אחד כדי להדביק רבבות! ראי מהם הנזקים של חוסר ציות והקשבה להנחיות ולהלכות - הרס וחורבן!

בדיוק כמו שאני משתנה עם הזמן, המידע השלילי שעובר בין אנשים מתנפח, מאבד פרופורציה ובעיקר פוגע! פוגע כל כך!".

"איך ציפית שנבין את הרמז?", תהיתי.

"מסיכה על הפה לפרק זמן ארוך כ"כ, לא מספיק? איבוד חוש הטעם כמו עונשו של הנחש על לשון הרע, לא מספיק? בידוד! כמו המצורע שיוצא מן המחנה למשך 7 ימים - לא מספיק???

"לשון הרע גרועה מן הרציחה, ופגיעתה קשה מפגיעת חרב. החרב הורגת את העומד בקרבתה, ולשון הרע מסוגלת לקטול גם את מי שמצוי הרחק ממנה", סיימה הקורונה את הנאום, והתחילה לעוף לכיוון החלון.

לקחתי את הטלפון, הוספתי הודעה:

-"המחנכת היקרה, שהיא גם אמא לילדים בבית, עושה מעל ומעבר עבור ילדינו. אם יש למישהו הערה / הארה - מוזמן לפנות אליה ישירות.

"יישר כוח על עבודתה המאומצת ועל ההשקעה בילדנו היקרים".

"רגע", קראתי לקורונה, שניה לפני שנעלמה.

"מה החיסון נגד נגיף הלשון הרע?".

"2 הלכות ביום", נופפה לי לשלום, ועפה.

משאירה אותי עם 38 מעלות חום, חושי טעם וריח מנוטרלים, כוס קפה קר ביד, והרבה הרבה חומר למחשבה ולשינוי.