סיון רהב מאיר: את מי הציל ולדימיר ריזקו?

"אני לא ישנה כבר שבוע", כתבה לי שרה וולף-בנק, בדיוק ביום השואה הבינלאומי. מתברר ש-75 שנים אחרי, השואה רחוקה מלהפוך להיסטוריה. אני מביאה פה את הסיפור של שרה לא רק כי הוא חשוב ומרגש, אלא כי אתם יכולים לעזור לה להשלים את הפאזל: מלחמת העולם השנייה פרצה כשאבא של שרה, דב, היה בן שמונה חודשים. בזמן הכיבוש הנאצי את העיר פשמישל (Przemysl) שבגליציה, המשפחה הייתה בעיר ונכלאה בגטו. האבא חיים הצליח להבריח את התינוק דב ואת אשתו שרה למחבוא ממש ליד הגטו, ושלושתם שרדו. במשך שנים סיפרו לשרה שהאיש שהציל אותם החביא 16 יהודים, במרחק לא גדול מהגטו, וזהו. לא היו בידה שום פרטים נוספים על המושיע שבזכותו שרדו אבא שלה והוריו. שרה ניסתה למצוא קצה חוט לאורך השנים, ולאחרונה אימא שלה נזכרה במשהו: סבא אמר פעם שהמציל שלהם התחתן עם אחת הנשים היהודיות שהציל, רבקה שילדקרוט, והיגר לניו זילנד.

"התחלתי לחפש", מספרת שרה. "לפני כמה ימים שלחתי מייל למוזיאון השואה של ניו זילנד. הם ענו לי במייל מנומס, הלכתי לישון, ולמחרת בבוקר חיכה לי מייל שהדהים אותי. קראתי אותו כל כך הרבה פעמים שאני כבר יודעת אותו בעל פה: שלום שרה, אני אווה, הבת של ולדימיר ריזקו (Riszko). המייל שלך נראה לי כמו נס, כי כבר שנים רציתי שאבא שלי יקבל הוקרה כחסיד אומות העולם, אבל לא היה לי מספיק מידע. יש לי רק כמה שמות של אנשים שאבא הציל, וזהו, אף אחד מעולם לא יצר קשר. חברה שלי שבמוזיאון השואה ושמע ממני פרטים לאורך השנים, ולכן פנתה אלי. איך אפשר להמשיך להיות איתך בקשר?".

הן קבעו מיד שיחה בפייסבוק, ואחרי כמה דקות של הצלבת פרטים הגיעו למסקנה חד משמעית: ולדימיר ריזקו הציל את משפחתה של שרה. ולדימיר היה אז בן 30 בלבד. כעת הם מחפשים ביחד את שאר הניצולים, או את צאצאיהם.

"אני חייבת לפרסם את הסיפור הזה", אומרת שרה. "אני הולכת לישון וקמה כל בוקר ולא מצליחה לעשות שום דבר אחר. זה כמו למצוא משפחה. תביני, הילד היחיד במקום המסתור הזה היה אבא שלי. שנתיים שלמות, מ-1942 עד 1944, הם חיו במרתף הזה מתחת לאדמה. כשאבא יצא, הוא הסתנוור מאור השמש. שנתיים הוא לא ראה אור יום. היום הוא בן 82, כל חמישה עשר הנכדים שלו חיים היום בזכות ולדימיר. סבי וסבתי ואבא היגרו לארצות הברית אחרי המלחמה, ואני נושאת את שמה של סבתא. גדלתי בארה"ב בסביבה של ניצולי שואה, והבנתי כבר מגיל צעיר ששום גלות היא לא המקום ליהודים. רציתי לגדל ילדים דוברי עברית, שילמדו תורה ויטיילו ויחיו בארצם. אני גרה בבית שמש, אימא לחמישה צברים. אני רוצה שוולדימיר יזכה להכרה רשמית מ'יד ושם', ושנזכה להיפגש עמו, כל צאצאי הניצולים, ביחד בירושלים".

לשם כך היא צריכה עזרה. הנה רשימת השמות של אותה חבורה יהודית, ליד העיר פשמישל שבגליציה: במחבוא היו מאיר דורנבוש ואחייניתו רגינה, מישהו שכונה ג'ופר, סם, מקס, אחותם של סם ומקס, בעלה, הבת שלהם והחתן שלה, ג'וזק האחיין של סם, פרני ואחותה רוזי. מספיק זוג עיניים אחד שקורא את הטקסט הזה – ויכול לסגור מעגל.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".