תתפלאו, "ארץ נהדרת" לא טועים

מחשבות זעם, הרהורים על אנטישמיות הבאה מבפנים, דברי זעזוע, מחאה.

יש הרבה דברים שמבקשים לצוץ למראה התמונה מן המערכון של 'ארץ נהדרת' שמציגה את מרן הרב חיים קנייבסקי, מלאך שכולו תורה באופן סאטירי, גס מזלזל ומבחיל.

אבל אז, נזכרתי בוויכוח בו נכחתי בין שני קריקטוריסטים חרדים. האחד 'יוני', ר' יונתן גרשטיין, מי שהביא את עולם הקריקטורות לתוככי הציבור החרדי, לבין משכלל הדרך, מאייר 'משפחה' ר' אבישי חן. האחרון, מקפיד על אימות מושלם בין הדמות המצוירת לבין איור תווי פניה בקריקטורה, בעוד שעבור הזקן שבחבורה, אין כל צורך לטרוח בהדגשת הפנים עד לרמת פורטרט, אלא די באיור פנים שלצידם ייכתב שמו של נשוא האיור. "קריקטורה היא הגזמה והדגשה של מצב מסוים על מנת להביע משהו", הסביר יוני, "אין צורך באיור פנים מדויקות – הכי חשוב הוא המסר"

אם כן, נניח לרגע לתחושת העוינות ושנאת תלמידי החכמים שנטפה לכאורה מהליצנים בתוכנית הזו ובקריקטורות שונות שהופיעו לאחרונה ובהן דמותו של הרב מוצגת כאחרון העיתונים האנטישמים - ונתמקד במסר.

הביקורות על כך שבכירי ממשל פונים לעצת רבנים או יותר מזה שישנה תחושה כי גדולי ישראל הם השולטים האמיתיים במדינה, מנסות להבליט מצג ציני, הומוריסטי או עוקצני שבו מודגש בלגלול הסוריאליסטיות של תלמידי חכמים ישישים אל מול אתגרי העולם. כלומר: מה-הם-קשורים-הזקנים?

* * * 

לא. חוץ מצילום המסך שהופץ, לא ראיתי את המערכון הזה.

ראשית משום שאיני מזוכיסט. מה הטעם לראות ביזוי של מלאך קדוש שכל ימיו הם בתורה הקדושה, שהדבר היחיד ששרף את ליבו כשהקורונה היכתה בו, היה הדקות שנחסרו מלימוד התורה שלו שמקיף כמעט את כל היום. צדיק שכל שניה חשובה לו עד שהוא מברך ועונה בראשי תיבות, כדי לחסוך זמן ובכל זאת הוא יגיב לכל כך הרבה שאלות ובקשות לברכה ביום (רק לקבל מושגים – את ספריו הרב כותב בין היתר בשנים מעוברות שבהן נוסף עוד חודש למעגל הלימוד ואז אפשר גם לכתוב...)

שנית, כל אדם שצופה בזה, בעצם משתף פעולה עם יוצרי התוכנית הזו שזה בדיוק מה שהם רוצים שיקרה. לא אכפת להם אם זו צפייה מתוך אהדה של התוכן הרדוד או מתוך זעם כלפי  התוכנית. כל צפיה מוסיפה להם נקודה. אז למה לתת להם את התענוג?

ארץ נהדרת (צילום ארכיון: פלאש 90)

במקום זה הרהרתי בפעמים שבהן הבטתי על הרב קנייבסקי השקוע בלימוד בחדרו ולא שומע כלום מסביב, כי כל כולו עבודת הבורא. הרהרתי בשמחה ההיא בעת מבצע בעזה שמישהו אמר לרב שישנם כמה הרוגים ונשות חיילים שנהיו אלמנות והרב שבניגוד אלינו לא שומע חדשות ולא קורא עיתונים ועדכונים, פשוט נשבר בבכי לא אופייני, כי הלב שלו מרגיש יותר מכולנו.

זה אפילו לא דיון על חופש הביטוי. כל אותם צדקנים שבעיניהם חובה לשדר הכל ולא אמורה להיות שום רגישות גם לא לדת או לאנשי רוח נערצים בעיני רבים כל כך, פתאום יהפכו לקנאים ומלאי זעם קדוש כשמישהו ירצה לפגוע בבוטות ואולי אפילו בעדינות בנושאים ש"קדושים" להם. פתאום אין חופש ובטח לא ביטוי.

***

אבל רגע לפני שבורח לכם מהפה ה"יפי נפש, רודפי דת, אפיקורסים, המן, עמלק, אחשוורוש, הימלר, גבלס", בואו תשמעו סיפור טוב.

אנשים ריקים שמבזים רבנים ועושים עליהם הצגות זה לא דבר שהומצא לכבוד התוכנית של ערוץ 12 וגם לא מערכוני ערוץ 11.

לפני מאה שנה, נכנסו יהודים לרבה הגדול של העיירה בריסק, מרן רבי חיים סולוביצ'יק, (המכונה רבי חיים מבריסק וחלק מהותי מצורת הלימוד בישיבות היום מגיע מדרך לימדו).

הם סיפרו לרב בזעזוע שקבוצת פעילים חילונים מקומיים עשו מחזה ענק. על הבמה יצרו תפאורה המדמה זירת קרב, לפניה עשרות שחקנים שדימו אברכים, חגורי כלי מלחמה. מולם ניצב המפקד. הוא טיפס על דבר מה ובפנים חמורות סבר קרא כלשון התורה: "האיש אשר בנה בית ולא חנכו ילך וישוב לביתו", קבוצת אברכים נכבדה, קמה ממקומה, הניחה את כלי הנשק ונטשה את המערכה. כך המשיך המפקד בהכריזו על אלו אשר נטעו כרם ולא חיללוהו, אלו אשר ארסו אישה ולא נשאוה, בזה אחר זה עזבו קבוצות "אברכים" לוחמים את שדה הקרב, מותירים את הזירה המתרוקנת כמעט בלא חיילים. בכל פעם בה עזבה קבוצה נוספת, פרצי צחוק מילאו את האולם.

ואז, הגיעה ההכרזה האחרונה: "מי האיש הירא ורך הלבב, ילך וישוב לביתו!", ידעו גם ידעו השחקנים את מה שאמר רבי יוסי הגלילי בגמרא, על כך שלא מדובר בתכונה המוכרת של פחד אלא ממשהו אחר לגמרי: "הירא ורך הלבב, זה המתיירא מעבירות שבידו". אחרוני האברכים הביטו זה בזה, ועזבו בשתיקה.

מול געייתו של הקהל בצחוק בלתי פוסק, לקול מחיאות הכפיים, נותרו על הבמה נותרו שני ישישים בודדים קשי הליכה, 'הגאון מווילנא' ובעל ה'שאגת אריה', הפותחים בדיון למדני בדיני מלחמת מצווה -  כשהמסך יורד לאטו. ההצגה נסתיימה.

הייתה זו חציית קו אדום בעיני תושביה החרדים של בריסק, הם כאבו את ביזוי כבוד התורה, את הזלזול בקדושי עליון, בענקי הרוח.

כשהם סיימו לתאר לפני הרב את המחזה המזעזע, חשבו שבטח הוא יגיב בכאב, בחריפות, בצער על חילול השם וכבוד התורה, אבל במקום זה הוא חייך. 

"יפה מאוד הציגו!", הגיב הגאון המופלא רבי חיים. "כך אכן נראית מלחמה מדאורייתא", הסביר להם ואז שאל: "מדוע לא הציגו במחזה גם את מה שהיה המערכה האחרונה אם מלחמה זו הייתה מתקיימת?"

מה זאת אומרת? שאלו התלמידים, מה היה בסוף?

"הסוף הוא למעשה", אמר הרב, "ששני זקני הדור יצאו למלחמה – ו...הם אלו שניצחו!"

ארץ נהדרת לא טעו, וכך גם לא קריקטוריסטים אחרים. גדולי ישראל מושלים בעולם בכח התורה שלהם. המלכים שלנו הם זקני תלמידי חכמים, שאלף קמטים משורבטים ומעובים באולפנים, לא יצליחו להכהות בהם ולו טיפ-טיפה מחדות ובהירות המחשבה הצלולה שיש להם בגילם מופלג זה. בכח הסגולי, לא פוליטיקאים תשושי כח שדאגתם היא כיצד כל צעד שלהם ישפיע על הסקרים, במקרה הטוב, לא הם מביאים את העוצמה שיש להם היהודי כבר אלפי שנים.

אנחנו, גם יודעים את מה שקורה בחלק אותו לא יציגו – הצדיקים שלנו הם גם אלו שכוחם יחזיק אותנו גם דורות אחרי שישכחו מה עשה שחקן פלוני במערכון אלמוני.

כי הם, אנשי הריק ימשיכו בעוד מערכון רדוד, ואתם, תלמדו מהרב, תעשו עוד מעשה טוב, ותוסיפו עוד כמה דקות של תורה.

השאלה היא רק, למה עורכי התוכניות הללו שעוסקים במנהיגי ישראל נזכרו מאוחר כל כך בהבנה של מי באמת מנהל את העולם?