סיון רהב מאיר: אם הצלחנו להגיע עד לכאן – איך לא נשיר?

"אמא, אנחנו בתחילת הקורונה, באמצע הקורונה או בסוף?", שאלה הבת שלנו לפני כמה ימים. מול השאלה הזו – שכולנו שואלים בימים אלה, מתוך תקווה גדולה שאנחנו בסוף – יכולים לעזור הדברים שכתבה המורה נחמה יעקובוביץ מצפת לתלמידותיה שמקבלות תעודת מחצית: "בשבת האחרונה קראנו בתורה את השירה המרגשת ששר עם ישראל אחרי קריעת ים סוף. מה הכוח של השירה הזו? ובכן, בני ישראל עוד לא הגיעו לארצם ולנחלתם, הדרך עוד ארוכה, אבל הם אומרים שירה על מה שכבר השיגו, על קריעת ים סוף. מחכות להם עוד שנים רבות במדבר, אבל האם שרים רק כשהמצב מושלם? רק כשמגיעים אל התכלית? יש משהו מיוחד בשירי דרכים. הם מלווים את ההתפתחות, את הצמיחה, את האמונה והתקווה.

"חצי שנת לימודים חלפה, חצי שנה מאתגרת לתלמידים, למורים ולהורים, והתעודות שמחולקות בימים אלה מהללות בעיקר את הרצון, לא את ההגעה ליעד. את המאמץ, את הדרך, את ההחלטה לנסות כל יום מחדש, להתלבש בבוקר למרות שאין לאן לצאת. תסתכלו אחורה. אם הצלחנו להגיע עד לכאן – איך לא נשיר?".

שידוך במלון קורונה

"שלום, כאן שני יעקובסון, בת 29, ואמיר ציוני, בן 34. בערב ראש השנה שני נמצאה חיובית לקורונה והתפנתה למלונית קורונה, ל'קרלטון' בנהריה. ממש באותו זמן גם אמיר, שעובד כאח בבית חולים, נמצא חיובי והגיע לאותה מלונית ממש. שנינו נכנסנו לראש השנה בתחושה קשה מאוד. יצאנו למלון כדי לא להדביק את בני המשפחה שלנו בחג, והיינו די מיואשים מהמחלה, מהבדידות ומחוסר הוודאות. ביום א' בתשרי, יום הדין שפותח את השנה החדשה, התפללנו שם בבית הכנסת המאולתר לפתיחת שערים, לבשורות טובות. בתקיעת השופר שנינו ביקשנו שנזכה לבנות בית. אנחנו רווקים לא צעירים, אחרי הרבה פגישות ודייטים, אבל לא דמיינו שדווקא בחדר אוכל של מלון קורונה – הישועה תגיע. בדיעבד הכול נראה כל כך מוזר: האם צריך לומר תודה למי שהדביק אותנו? להודות לפיקוד העורף על השידוך? להודות לכמה אורחים עקשנים במלון שתפסו יוזמה והשאירו אותנו לבד בחדר האוכל, כדי שנדבר ונכיר?

שמענו הרבה פעמים את הביטוי של חז"ל 'קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף'. השבת, כשקראנו בתורה על קריעת ים סוף, הרגשנו בעצמנו את הנס הזה. אנחנו מאורסים. אנחנו יודעים כמה המצב בחוץ, מחוץ לבועה שלנו, קשה וכואב ומתסכל. לכן אנחנו רוצים לפרסם את הסיפור ולצעוק לכל העולם ולתת תקווה לאנשים בתוך התקופה הנוראה הזו. גילינו על בשרנו, שגם מתוך החושך יכול, במפתיע, לצמוח אור גדול".

שלא ניבול

עומס יתר. זו אחת הבעיות של דורנו, בפרט בקורונה. רוב ההורים בישראל הם כרגע שפים בחברת קייטרינג ביתית, טכנאי זום, מנהלי צוות תחזוקה, מזכירי בית ספר משפחתי - ובמקביל מנסים גם לעבוד. בפרשת השבוע, יתרו מגלה עומס יתר אצל משה רבנו: "וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב". יתרו מגיב בחריפות: "מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם? מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ, וְכָל-הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב?... לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה, גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ. כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר, לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ".

אלה מילים נוקבות: אם זה ימשיך כך, גם משה רבנו ייבול, וגם העם. יתרו מציג לראשונה את עקרון האצלת הסמכויות. הוא מציע למשה לבחור שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות. כל אחד ייקח אחריות על חלק מהעם, ורק הדברים החשובים יגיעו עד למשה רבנו. ככה העם כולו יחוש יותר מעורב ומחובר, ואנשים נוספים יקבלו תפקידי מנהיגות. משה עושה זאת, והכל בא על מקומו בשלום.

אי אפשר לעשות הכול לבד. אפילו משה רבנו לא יכול. זו לא בושה לבקש עזרה במצב הנוכחי, ולהעביר סמכויות לילדים, לחברים ולגורמים חיצוניים. זה כמעט הכרחי לדחות כרגע משימות לא דחופות, ולשים לב מה שואב את הכוחות שלנו, ומה מתאים כרגע. שלא ניבול, חלילה.

ביקור במחלקת קורונה

"שלום, שמי מיטל גלאור, תושבת שדרות. הלכתי לבקר הלילה את אבא שלי, שמאושפז במחלקת קורונה, וחזרתי עם שתי חוויות שחשוב לי לחלוק: בהתחלה, כשלבשתי את חליפת המגן, כמעט נחנקתי. הרגשתי כלואה בתוך כובע ועוד כובע, סרבל, נעליים, מסיכות, משקף מגן. היה לי חם וקשה, אבל המטרה – לראות את אבא לכמה דקות – הייתה כל כך חשובה שהצלחתי להתגבר. פתאום קלטתי כמה תודה צריך לחוש כלפי הצוותים הרפואיים שעובדים כך במסירות נפש, הרבה יותר מכמה רגעים, ולא עבור אבא שלהם אלא עבור ההורים של כולנו. האם הקדשתי רגע של מחשבה לתנאי העבודה שלהם, כבר כמעט שנה?

"כשחיכינו בחוץ, עמדו לידי גבר ואישה חרדים, ממוגנים, נרתעתי מהם. 'נו, בטח', אמרתי לעצמי, 'הם הלכו להלוויה המונית ונדבקו, מה הפלא?'. אבל כשהקשבתי לשיחה ביניהם הבנתי שהם שני מתנדבים שעזבו הכול ובאו לעזור מרצונם הטוב. הם חילקו ביניהם את שמות החולים, והביאו קרואסונים חמים לחולה שביקש זאת במיוחד. התחלתי לבכות. הם לא הבינו מה קרה לי, והתחלתי לספר כמה טעיתי בהם, ושבאתי לבקר את אבי המאושפז. האישה הרגיעה אותי ואמרה שהיא הייתה השבוע ליד אבא ועודדה אותו.

מזיעה ובקושי נושמת, התחלתי להתבייש בעצמי. להתבייש באדישות שלי עד היום כלפי הצוותים הרפואיים, להתבייש בסטריאוטיפים שלי כלפי אותו זוג. הרהורי תשובה מיוחדים עברו עלי הלילה, בתוך חליפת המגן. הלוואי שהקורונה תחולל גם בנו מוטציה, של שינוי לטובה. שיהיו הדברים לרפואת אבי, משה בן רחל, בתוך שאר חולי ישראל".

למען יאריכון ימיך

"כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ". בפרשת השבוע אנחנו מתייצבים למרגלות הר סיני, ומקבלים את עשרת הדברות, ובתוכן – הציווי לכבד את ההורים. התורה אפילו מבטיחה לנו שכר על כך: אריכות ימים.

הרב משה חיים לאו היה רב חשוב בפולין, ונרצח בשואה בגיל 50. הוא הציע פרשנות מקורית לפסוק הזה, פרשנות לפיה החיים שלנו יתארכו לא רק קדימה, אלא גם אחורה, אל השורשים שלנו: "אם תכבד ותוקיר את הערכים של הוריך – תזכה שחייך יהיו ארוכים, כיוון שאז ייווצר גשר בין העבר והעתיד, וההמשך יהיה אחד ורצוף".

מי שמכבד את העבר מאריך את חייו, כי הוא לא מתחיל כאן ועכשיו. הוא חלק מסיפור גדול ועתיק יותר. אם אתה בן 20, ומכבד את אביך בן ה-50, והוא מכבד את אביו בן ה-85, אתה בעצם בן 155, ואפילו יותר. הסיפור שלך הולך אחורה הרחק הרחק, מדור לדור, עד מעמד הר סיני.