במחשבה תחילה לפרשת יתרו: למה הגיע הילד לשאול שאלה שידע את התשובה עליה?

"מה הסיפור של האוטובוס?", מברר שריף הכפר אצל חוואי זקן שגר בסביבה.

"לפני כמה ימים עבר כאן אוטובוס של משלחת עיתונאית, התנגש בעץ והתהפך לתהום", מספר הזקן. "הגעתי למקום, חפרתי בור ענק וקברתי את כולם".

"כולם היו מתים?!", מתפלא השריף.

"היו כמה שהתעקשו שהם לא", מושך הזקן כתפיים, "אבל התעלמתי מהם. אתה יודע, עיתונאים"...

* * *

ההתרגשות נוסקת לגבהים. זה עתה בישר משה רבנו לעם בשם השם: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". העם כולו משיב בקול אחיד: "כל אשר דיבר השם - נעשה".

ואז הקדוש ברוך הוא מזהיר את משה: "והגבלת את העם סביב לאמור השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו". הר סיני אינו מקום לסקרנים. אף אחד לא מתקרב, אף אחד לא נוגע! "כל הנוגע בהר - מות יומת!".

לכאורה, תמוה שדווקא כעת, כשישראל מוכנים ומצפים לקבל תורה, יש להזהיר אותם בעונש מיתה על נגיעה קלה בהר. לא מספיק הציווי שלא ייגעו בהר?

"השתמשתי ב'ווקמן' של חבר", סיפר ילד אמריקאי לגאון רבי ראובן פיינשטיין, "והמכשיר נשבר - אני חייב לשלם לו?".

"איזה 'שומר' היית?" ניסה רבי ראובן להבין. יש ארבעה סוגי "שומרים" על רכוש הזולת. לכל אחד יש דינים אחרים. שומר-חינם, שומר-שכר, שואל, שוכר.

- "שאלתי ממנו את ה'ווקמן', והוא החליק לי מהיד".

"האם אתה מכיר את דיני ארבעת השומרים?", שאל רבי ראובן בחיוך את הילד. "מה דינו של 'שואל' כאשר הוא פשע בשמירה?".

"חייב לשלם", ענה הילד. ותוך כדי דיבור הבין ששאלתו הייתה מיותרת. אם הוא מודע לדין ששואל חייב לשלם כאשר פשע - מה טעם יש לשאול האם הוא חייב?...

כעבור זמן מה פגש רבי ראובן את אביו - הגאון רבי משה פיינשטיין. המקרה של הילד עם ה"ווקמן" טרד את מנוחתו של רבי ראובן והוא שאל את אביו: כיצד קורה שאנשים שיודעים את הדין מגיעים לשאול את הרב אם זה נכון?

"אם תברר", ענה לו רבי משה, כחכם העדיף מנביא, "תגלה שהילד הזה לא החל ללמוד גמרא ממסכת בבא מציעא או בבא קמא, כי אם ממסכת ברכות".

למראה תמיהתו של רבי ראובן על הקשר בין הדברים, הסביר רבי משה: "ילד שמתחיל ללמוד גמרא ממסכת ברכות, מגלה פער בין הכתוב בגמרא לבין מה שנפסק בהלכה. הדוגמה הראשונית שילד נתקל בה", המחיש רבי משה, "היא תפילת שחרית. בגמרא מפליגים חז"ל בגודל המתפלל שחרית בהנץ החמה. הילד חוזר מהחיידר הביתה ובודק מתי זמן 'הנץ', אבל למחרת הוא רואה שבשמונה יוצאים לתפילה...

"הילד לא מודע להבדל בין הגמרא להלכה. הוא מסיק מכך שלא כל מה שלומדים - זה אמיתי. ממילא, כאשר נשבר ברשותו חפץ של חבר - הוא מגיע לשאול: באמת חייבים לשלם?!

"כאשר הילד יתחיל ללמוד גמרא מסדר נזיקין, הוא יבין שיש לו אחריות מעשית לכל פעולה. אפילו אם הפרה שלו תזיק - הוא יהיה חייב לשלם"...

המלבי"ם, מבאר את הכתוב באופן נפלא: תכף השמים ייפתחו, בני ישראל יראו מראות אלוקים ויקבלו בזמן מועט השגות אלוקיות אדירות במתנה.

זה בדיוק הזמן, מחדד המלבי"ם, להעניק להם התראה: השכל שלכם, אומר הקב"ה למשה, הוא אנושי. הוא מוגבל. לכן תוכלו לראות רק מה שניתן לכם רשות להתבונן בו. מי שינסה להתבונן מעבר למה שהורשה - "הנוגע בהר" - יוצר לעצמו 'קצר חשמלי' במוח, וממילא "מות יומת".

זה אינו עונש. זו תוצאה. בדיוק כשם שהמסתכל בשמש במשך זמן רב ללא שום אמצעי הגנה - יאבד ממאור עיניו בשלב מסוים.

* * *

"כדי להצליח בחינוך", היה אומר הגאון רבי אהרן לייב שטיינמן בחיוך דק, "הורים צריכים לפעמים לסגל 'שמירת העיניים'... לא כל דבר שהילד עושה חייבים לראות".

ילד שמגלה שהלימוד שלו אינו מעשי, מסיק מכך שבחיים האמיתיים אין קשר בין התאוריה למציאות. בדיוק בשלב שעם ישראל היו "ילדים" מבחינה רוחנית, הזהיר אותם הקב"ה: בעיסוק בעניינים רוחניים - לכל נגיעה יש משמעות. ברגע שייפתחו בפניכם ההשגות הגבוהות, עליכם לדעת מתי לעצור את ההתבוננות.

וגם אנחנו, ילדים-גדולים שבטוחים וחכמים ומסתדרים, יש דברים שמוטב לנו להעלים עינינו מהם: חבר שנתפס בקלקלתו, מעידה של אדם קרוב אלינו וכיוצא באלה. גם אם כבר ראינו אותו "מתהפך לתהום" - מותר "להתעלם".

הסתכלות יוצרת מעורבות בנפש פנימה. חבל לבזבז את הכוחות שלנו על סקרנות מיותרת ולפעמים מזיקה.